התרביך המבעבע בלום בתוכי, ומזה חצי שעה שאני מנסה לחלוץ את
הפקק; אך לשווא. הנפילה באה תמיד קרוב לשיא, כשאני מדמיין אותה
בשיא אביונה - קול עבה, עבה מקולי שלי. עולם שבו היוצרות
התהפכו, עולם שבו אינני יכול לגמור.
אני מחליף את הדמויות בסרט. הטרנסיוויסט ההודי נזרק לטובת
בחורה אירופאית עדינה, קטנה, בהירה. אני מוחלף בבחור מקומי.
גבוה, שרירי, שחום, עם כפות ידיים גדולות ושעירות שמכסות על
העכוזיים הרוטטים, מעלות ומורידות את הגוף הקטן הרועד מתשוקה,
חור התחת מחשב להקרע, מתפוצץ מהזין הנפוח, הכיפה הערלה תקועה
עמוק בתוך הבטן החלקה, הלבנה. היא נאבקת על כל מנה של אוויר,
נחיריה רוטטים, פיה פתוח, מתוכו עולה החיה שבה, מבקשת להאכל,
להיגאל.
תוך שלוש דקות אני גומר כפי שלא גמרתי מזה שנים. הזרע מרוח על
הבטן, שלולית בתוך הקורקבן השקוע, טיפות לבנות על הסנטר.
כעת, כשהשקט של סופו של לילה מהדהד סוף-סוף בתוכי, אני חוזר
אליה ואל הרגע שבו התיישבה לידי על מדרגת הבטון שמקיפה את רחבת
הריקודים של הפרים-רוז.
כל-כך היינו צמודים והכל בינינו מטונף היה. המבט חורך, שורף את
הבשר, שולח סירחון איום לחלל האוויר, מגלה יצר שמתפלש בזוהמה,
מתענג על הצחנה שפושה באוויר המתוח בינינו כמו סדין אדום המונף
אל מול אחד מבעלי הקרניים שכאן.
ללא מילים הצעתי לה סיגריה. מתעלמת מהצעתי ביקשה דווקא את זו
האחוזה בין אצבעותי, חצי אכולה ממילא, והיתה מכלה אותה ביניקות
עמוקות, עוטפת שפתיים בשרניות סביב הספוג המחורר ואוצרת את
הניקוטין בתוכה עד כי נדמה היה לו שביניהם דממה, או אז הייתה
משחררת אותו בקצב מדוד, משל היה אחד ממטוסי יום העצמאות חוצה
את השמיים, מותיר אחריו פס לבן אחד. באמת יכולתי שלא לחשוב על
דבר, אבל חשבתי 'תודה', אולי על-כך שלא כמו בסרטים הקלאסיים
בהן הדיוות הגדולות מטיחות עשן בפרצופים מצולמים להפליא בשחור
ולבן, למשחק שלנו אין פרוצדורה, אבל לבטח יש גם חשבתי - זרים
לי הכללים, שבקי ביום הנני ובהילכות הלילה בור גמור.
היא מושיטה לי את הסיגריה, עיניה בעיניי, מחפשת את הנחמה
הגדולה מכולן. אני מחקה אותה באותו טקס קדמון, שואף את
הניקוטין לתוכי, מבקש ממנו כל-כך הרבה דברים סותרים. ידו קצרה
מלהושיע; ידה, יד כבדה - אני מבחין, בשר רופס מידלדל מזרוע,
נכרכת סביב מותניי. אני אוחזה בצד פניה ומושכה אליי. כל הדברים
בי עשויים מצופים כתומים קטנים. כרית של אצבע, חלל של אף,
איוושה של פה. לוויינים כתומים מהססים על פתחה של מערכת כוכבים
בלתי מוכרת. ניגר דבש מקש צהוב, נוזל על בשר יד, אף ופה. כעת
אין בי יותר, מחשבה מגששת אחר דברי קטגוריה, מהר לפני שאבד:
סינתטי, לא טבעי, מלוכלך, מסריח. מגרה בטירוף. באחת כבר אינני
שם.
תחת שמיים שחורים שהפחידו אפילו את הירח, כל הלבן מתחבא והשחור
נמתח לאורך קו הרקיע היכן שלא תביט. ולמטה הבתים של עזה בחודש
נובמבר של שנת אלף תשע מאות ותשעים, בתים של קומה אחת, צמודים
אחד לשני מפאת הפחד של הלילה השחור, הנוקם. חבורה של חיילים
צועדת בשמו של אל נקמות שחור, בשמו של שחור השמיים. את החבורה
מובילים שני אנשים שבנויים על-פי סטריאוטיפ מוכן מראש. הנקמה
יצרה אותם, עיצבה אותם והכינה אותם בדיוק לרגע הזה; להליכה
חסרת עקבות בתוך סמטאות צרות בלילה שחור, לזהות בית אחד מכל
הבתים שבהם נשמות עייפות חולמות על זמן-מרחב אחר, מפנטזות על
בוקר חדש, להכות על הדלת עם קת רובה, להוציא גבר ממיטתו, משפחה
שלמה משלוותה. הילדה בפתח הבית. אבא הולך בלי להגיד שלום.
פאפא, באבא, אבא, אבא. בפנים בית נהפך, בחוץ חיילים עומדים מול
אבא מזוקן. הוא לחוץ לקיר ביתו וחבורה של חיילים צעירים מסתדרת
בטור. אחד אחד בתורו - בשמם של רעיונות ואידיאולוגיות שעליהם
הם אינם יכולים לדבר בבהירות או לדבר בכלל, חלקים שמודבקים כמו
שמיכת טלאים, כל אחד ושמיכת הטלאים שלו שאיתה הוא מתכסה בלילות
כדי להתגבר על הצינה - נותן לאבא מזוקן סטירה אחת בלחי שמאל
ואחת בלחי ימין. מכות יבשות שמתקרבות אליי בקצב מהיר כי כבר
תורי, תיכף. אני מתכונן. ועכשיו אני עומד מולו, עיניו מושפלות,
יכול היה להיות אחי הבכור. יד שמאל מונפת ונוחתת ברכות על לחי
שמאל. יד ימין מונפת ונוחתת ברכות על לחי ימין. הוא מישיר אליי
את מבטו. הכריות של אצבעות יד ימין מסתבכות בסבך. אני משהה את
המפגש, חופר באצבעות לגלות בשר לחי. בשר בבשר, עין בעין. אני
נדחף מהתור, מהמטבח. חייל מגודל בתפקיד אל נקמות ואני מחרבן
במכנסיים. צריך להחליף בשירותים. בול פגיעה מכיל אותי מלוכלך,
מסריח, מגרה בטירוף. כמו שערות הקש הצהובות שמסתירות אוצר.
רציתי לומר לה שכבר שכנתי שם, וחשבתי שעזבתי. מותק, את קטגוריה
רציתי לומר לה, לעולם תהיי כלואה בתוך מילה.