זה תמיד אותו הדבר, אנחנו יושבים בערב שכבר גובל בשעות הלילה
המוקדמות, אורות הפנסים הרחוקים בקושי מצליחים להבליח מבעד
לאפילה של גן-המשחקים הקטן. אנחנו מה שתמיד קוראים עליו רק
בספרים- חבורת אנשים מגובשת בה כולם קרובים לכולם, חולקים ביחד
את כל הסודות הכמוסים, עוד מאז הגן, מין אוטופיה שכזו, שלמות
שכזו שבה כל אחד מרגיש כי הוא מצא את מקומו, משהו לא מציאותי,
ואולי במידת-מה קצת  תמים וילדותי. כנראה שעל רוב הקשרים מכסות
פניה המכוערים של הצביעות אך למראית העין, הכל כשורה, הולכים
ביחד לפעולה בצופים בקביעות, צוחקים מאותן הבדיחות, מעדיפים את
אותו הטבק בנרגילה, ותמיד מוכנים להתפשר רק על הטקילה הטובה
ביותר.
קשר אפלטוני לחלוטין, כמו מין מוסכמה שבשתיקה, חוק לא כתוב.
ככה זה וכך תמיד יהיה.

הלילה מתחיל להאפיל, ועשן הנרגילה כבר שורף את הגרון. מייד
ממהרים רובינו כאחד להרוותו במעט אלכוהול, מי יותר ומי פחות.
אני בין אלה שפחות, מניסיון עבר מספיקים לי רק-4 שוטים בשביל
שאני לא אזכור את הלילה. ואני מעדיפה תמיד לזכור הכל...
אני זוכרת איך הוא בא אלי והתיישב לידי, ריח האלכוהול היה חזק,
ודיבר איתי כמו תמיד, על הדברים הרגילים. תמיד הכי נוח לי לדבר
איתו, ידידים ממש טובים, כולנו חברים ממש טובים, אבל איתו זה
יותר מזה, ביני לבין עצמי אני מודה שהקשר בינינו היה עמוק יותר
מכל דבר שהחבורה הזו הייתה בנויה עליו. מעולם לא דיברנו על זה,
כי לא מדברים אצלנו על דברים כאלה, אבל פשוט ידענו שאנחנו תמיד
נהיה האחד בשביל השני. ואז הוא לקח אותי לצד, תמכתי בו כי הוא
הלך מתנדנד והתיישבנו למרגלות העץ, נסתרים מאור הירח הכסוף.
ופתאום הוא אמר לי את זה, את מה שכל-כך פחדתי שיגיד, את מה
שכבר ידעתי, את מה שראיתי בעיניים שלו אינספור פעמים כשנשארנו
לבד, רק שנינו. אני קראתי בו כמו ספר פתוח, פשוט שיחקתי אותה
תמימה, כאילו אני לא רואה, כאילו אני לא מרגישה, וקיוויתי שזה
לא יבוא. שלא תבוא השאלה.

רציתי פשוט להרגיש נאהבת להרגיש רצויה, אז התקרבתי יותר ויותר
כי ידעתי שאני זאת שקובעת את הרף, ושלא משנה כמה שאתקרב, הוא
תמיד יהיה מוכן ליותר. זה כמו כדור שלג שהיה ביכולתי לעצור
אולי, בשלב מוקדם יותר. אבל עכשיו כבר מאוחר מידי. לא רציתי
לפגוע, באמת שלא, פשוט רציתי למשוך את זה, קיוויתי שהרגע לא
יבוא, להישאר במשחק של הילדה היפה, הנאיבית, הילדה שלא מבינה.

האלכוהול אמנם חושף את הסודות הכמוסים ביותר, אך הוא לא תמיד
מוחק את הזיכרון. והשאלה הועלתה בלא מענה מצידי. ועכשיו המצב
לעולם לא יחזור להיות כפי שהיה.
זה תמיד אותו הדבר. תמיד בלילה שאחרי, לאחר ההתפכחות הוא חוזר
על השאלה, בלא רגשות חרטה ואז מגיע הרגע שבו הכל נשבר.
למה היית צריך לעשות את זה?
למה היית צריך להרוס את הכל?
להרוס את המעטה השברירי המושלם של החבורה שלנו?
להרוס את הידידות שלנו?
איך אוכל עכשיו להביט בפניך כאילו דבר לא אירע?
אני רוצה שהכל יחזור לקדמותו, רוצה אבל יודעת שזה בלתי אפשרי,
הדיסטנס הזה שנוצר, לא יימוג בזמן הקרוב, אם בכלל. זה תמיד
אותו הדבר, עוד ידיד לרשימה, עוד מישהו שראיתי בו משהו אחד
והוא ראה בי קצת יותר מזה. עוד מישהו שהמבוכה באוויר שלאחר
השאלה צרבה את הקשר איתו. הקשר שכמו חוט לבן דקיק, לאט-לאט
מרוב החום שבאוויר- נקרע.