'אתה הרסת לי שנתיים מהחיים'.
זה היה המשפט שחתם את הסיפור הנורא הזה.
'אתה לא זוכר?', היא שאלה.
'לא', עניתי. 'אין לי מושג על מה את מדברת'.
'אתה הרסת לי שנתיים מהחיים'.

אפילו לבכות לא יכולתי כי הכאב היה כל כך גדול. היא מדברת עלי?
איך זה יכול להיות? איך אני לא זוכר שום דבר? האם הדחקתי את זה
באופן כל כך מוחלט כדי שלא אצטרך להתמודד עם זה ולהכות על חטא?
והרי עכשיו אני מכה על חטא. כי עם מה שהיא סיפרה לי, קשה לי
להתמודד. אם הייתי בן עשר, הייתי אומר, זה הילד הרע שבי. אם
הייתי דוס, הייתי אומר, זה יצר הרע. אבל לא. הייתי נער בגיל
ההתבגרות. הנסיבות המקלות שלי הן שהייתי בתקופה של התלבטות
בשאלת זהותי המינית. אולי ניסיתי להוכיח שאני 'גבר'! שאני יכול
להיות חזק על חלשים. אבל הייתי חזק על חלשה, על אחותי הקטנה
והחלשה ממני.
היא סיפרה לי שבמשך אותן שנתיים היא ממש פחדה להישאר איתי לבד
בבית.
'התחננתי ובכיתי לאמא שלא תשאיר אותי לבד איתך'.
הייתי מקלל אותה, גורר אותה בכוח מהחדר שלי ומעיף אותה החוצה.
הייתי עושה את זה ליד חברים שלי ובשיתוף פעולה איתם. ממש מתעלל
בה.

חנקתי אותה.

'הייתי אומרת לך שאתה עושה את זה כי אתה מנצל את העובדה שאתה
יותר חזק ממני והיית אומר לי - נכון!'

אם רק הייתם יודעים כמה יפה ומקסימה שהיא... אם רק הייתם
יודעים כמה רגיש ולא אלים שאני...
זה לא פשוט כשחטא כזה רובץ על כתפיך. האשמה, העליבות, הבושה...
איך מחזירים זמן אבוד?

אין לי מושג איך זה התחיל ואין לי מושג איך זה נגמר. כנראה
שיום בהיר אחד זה נגמר. נגמר החורף הקשה של יחסינו והתחיל
האביב, הפריחה...
באמת היתה תקופה שבכל פעם שהייתי מחבק אותה, היא היתה קצת
דוחפת אותי, ממש באופן אוטומטי. ואני לא הבנתי למה...
ככל שהתבגרנו, היחסים בינינו הלכו והשתפרו. גיליתי שאחותי
ה'קטנה' היא בחורה עם המון חכמת חיים ושאפשר לנהל איתה שיחות
של 'מבוגרים'.
כשפרסמתי את ספר השירים שלי, היה בו שיר אחד עליה, שיר אהבה
לאחותי.

למזלי, היא סלחה לי. אני יודע שהיא לא שכחה וכנראה שלא תשכח
לעולם. אבל אהבתנו חזקה מכל חטא.