זה היה יום קיץ ישראלי. שלא תבינו לא נכון, לא מדובר פה, על
יום כזה שרואים בסרטים אמריקאיים שבכלל צולמו בארצות אקזוטיות,
שמשחקים בו כדורגל, או הולכים לים. מדובר היה ביום כזה שמזיעים
בו, שנכשלים בבחנים ושמשתעלים מהאבק שלפי המורה לטבע מגיע
מהמדברים (למרות שאני לא מבין מה היה לו לחפש פה).
לחלקם הגדול, של תלמידי בי"ס ע"ש חנוך לוין, לא היה יום מצוין,
ההיפך הוא הנכון. לרובם היה יום דביק כזה, מעצבן, שנגמר עם
מקלחת בערב, ותקווה שיגיע כבר החורף. בשביל קים, היה דווקא יום
לא כל-כך נורא. במבחן בציונות, הלך לה דווקא מצויין, והיא
בילתה את יתר הזמן שנותר לה במשחק צוללות מרגש עם ערן, חברה
לשולחן, שהתגלה דווקא כחביב, בניגוד לתדמית שהייתה רשומה
בתיקייה בראשה של קים. קים הייתה דווקא די שמחה כשנכנסה המחנכת
לכיתה, לשיעור אזרחות ראשון באותה שנה. לא בגלל הריגוש לאור
מידע חדש, שמחה קים, (שדווקא שמחה בדרך-כלל על ידע חדש) אלא
שאילולא כניסתה של המחנכת, סביר להניח שהייתה מפסידה לערן
במשחק הצוללות, וקים ידעה שערן לא יכול להתאפק עם איזו הערה
שוביניסטית סרקסטית.
קים ספק הקשיבה ספק לא הקשיבה. משחק הצוללות נהיה הרבה יותר
מעניין, לאחר שקים פתאום החלה להפגין יכולת נבואית לגבי מיקום
צוללות האויב. לאחר התדרדרות מפתיעה של קים במשחק (ערן גילה את
הפרצה והחביא את הדף מאחורי מחברתו), התחילה קים להקשיב
לשיעור, ודחתה את המשחק ל"מאוחר יותר". לאחר הפעם הרביעית
בערך, שהמורה חזרה על המילים "מדינה ריבונית", הבריקה קים
בעודה לוקחת עט כחול, ומציירת עיגול כחול על השטח שבבירור היה
בחצי שולחנו של ערן וכותבת "המדינה המאוחדת של קים". ערן,
שדווקא שועשע מהיוזמה, חתך חתיכה קטנה מהמחק שלו, ושם אותה
בתוך העיגול ("המדינה המאוחדת של קים"), "הנה", הוא לחש, "יש
לך עכשיו נתין נאמן, אם לא תשתגעי עם המיסים ותארגני לו ביטוח
דנטלי, יהיה לך נתין קטן ונאמן". "קטן קטן ונאמן נאמן, אבל איך
הוא יאכל, יישתה, יקנה טלוויזיה כדי לבזבז את חייו ומשכורתו על
צפייה באופרות סבון מאובקות?", החזירה לו קים, לוחשת גם היא,
מפחדת מחמת זעמה של המחנכת שכבר נתנה לה מבט כועס (או שהיא
מצמצה, קשה היה לדעת). לאחר מספר דקות, חשב ערן על רעיון
גאוני. כתוצאה מגיל ההתבגרות, והסניליות המוקדמת, הוא שכח אותו
ברגע שעמד ללחוש לקים. קים לא ידעה את זה, וערן כאמור, שכח.

מסך המחשב היה ריק. סמן העכבר הסתובב בין הגדרות המסמך, ומדי
פעם כמעט התפתה לפתוח איזה משחק מהנה. אילו היה סמן העכבר זז
מעצמו, ומקשי המקלדת מקלידים מעצמם, החיים היו הרבה יותר
פשוטים, לפחות לאוחז העכבר. שמו של אוחז העכבר היה לירון.
בדרך-כלל לירון לא השקיע זמן במחשב, הוא נהנה הרבה יותר מלדבר
עם אנשים, "כי לדבר עם המחשב זה מרחק קטן מלדבר עם הקיר" הבריק
פעם. אבל הפעם הייתה לו סיבה די טובה לכתוב על המחשב. מחר יהיה
היום האחרון להגיש סיפור לתחרות הסיפורים והוא, בגישה עצלנית
ואופיינית לו הדחיק את הנושא. "ערן, תן לי שם טוב לסיפור, אני
נואש", "אז אני מפלט אחרון היום נכון? נו טוב, אני אשב לי כאן
לבד, בחושך". לאחר מספר שניות של גיחוך מצד שני הצדדים, חשב
ערן "אולי 'המדינה הנעלמת של קים'?", זה כל מה שאתה יכול
להוציא? לירון בחן במהירות את שתי האפשרויות - סיפור על מחסום
כתיבה (נדוש) ו"המדינה הנעלמת של קים". "טוב נו", חשב לעצמו,
"מקסימום אני אקבל נקודות על מקוריות".

חום גבוה זה לא נחמד. זהו לקח שלמדה קים במהלך אותו שבוע של
שפעת, עם כל מני דברים מגעילים בשפע וגם התפריט שלה הוצר
לשתייה ומרק. הימים האחרונים של המחלה היוו פיצוי מזערי. קים
כבר לא השתעלה, יכלה לאכול דברים יותר "מעניינים", וגם לא הלכה
לבית-ספר. כל אלו בצירוף תשומת לב אימהית גרמו לקים להרגיש
יגון רב על ההחלמה והחזרה לבית-הספר. "אני מרגישה שיש לי
צהבת!" צעקה לאימה (שהתעקשה ללוות אותה לתחנה), שנייה לפני
שנכנסה להסעה. כשנכנסה לכיתה, היא מייד שמה לב שמשהו חסר על
שולחנה. "לאאאאא", היא צעקה בצורה דרמטית ואיטית בקול נמוך.
כעבור מספר שניות הסתובבו מספר תלמידי כיתתה לעברה במבט שואל,
"נו באמת, כל-כך הרבה צריך לעבוד בשביל קצת תשומת לב?", היא
רטנה. "מה קרה?", שאלו אותה חברותיה, "עזבו, סתם השתגעתי" אמרה
קים בעודה מסתכלת במבט זגוגי על איפה שנהג להיות עיגולה הכחול
והיקר, המדינה הצייתנית והטוטליטרית שלה, וחשוב מכל, מושא
השיחה עם ערן, נושא לרוב פטפוטיהם והברקותיה הקומיות ("מה זאת
אומרת מחק הולנדי? אין מספיק אבטלה בקרב המחקים ישראלים?").
היא ניסתה במהלך שיעור הספרות עיגולים נוספים, מהסוג האליפטי
עד לסוג הכמעט מרובע. אבל זה לא היה אותו דבר, אותו מחק
פטריוט, אותו עיגול, היא נאנחה אנחה דרמטית ונהנתה מכל
מחשבותיה הטראגיות. אולם באותו יום היא החלה להרגיש בחיסרון
המדינה, היא וערן כבר לא הוצאו מהכיתה (כמעט. ערן חשב פעם אחת
שזה ממש מצחיק לקום ולעשות העוויות לשון מוזרות תוך כדי ניסיון
להוציא ניחוחות כאילו-מצו'איסטיים מפיו מאחורי גבה של המורה.
אם זה לא היה נגמר בצחוק היסטרי זה בוודאי היה נגמר בבכי או
משהו), לא זרקו אחד על השנייה מחקים (מלחמת אזרחים) וכל מני
הלצות משעשעות שהפכו למן השגרה.

לירון היה כמעט בטראנס. הוא בילה את כל היום בכתיבת סיפורו.
הצגת ה"מדינה הנעלמת של קים" בתור גורם לחיבור בין אנשים,
רעיון דמוקראטי פלורליסטי שמתאים לכולם, מעין גרסה מקוצרת
"לתנ"ך", "הברית החדשה", "הקוראן" ו"איך להרזות הרזייה של שנה
בשלושים יום". הוא השתמש במערכת שלמה של משלים שהתאימו גם
לילדים, אבל לא האכיל את הקורא בכפית. לירון לא לקח הפסקות
(חוץ מאוכל, שירותים ו"באפי ציידת הערפדים") ובכלל היה מנותק
מהעולם החיצוני. אחרי כמה שעות הוא סיים. דווקא יצא לו סיפור
קצר עם פואנטה בסוף, אולי לא התנ"ך והכול (וגם משלים לא ממש
היו), אבל משהו שהוא חשב שיצא ראוי, משהו שישאיר אותך בהרגשה
טובה או תמוהה, ואם אתה ממש יומרני אז גם ישאיר אותך חושב על
משמעות החיים וכאלה.

בהמשך השנה, בשיעור האזרחות הרביעי, הוטלה על התלמידים ליצור
מדינה בדמות הערכים שלמדו, בין אם דיקטטורית, או דמוקראטית
נאורה, הכול מותר כל עוד זה הגיוני. התלמידים חולקו לזוגות לפי
מקומות ישיבה וכפי שאני כבר בטוח שניחשתם, ערן וקים שובצו אחד
עם השנייה לעשות את העבודה. אחרי התלבטות קשה העלתה קים את
הרעיון לכתוב על חברת המחקים, על הגירעון, על האיום של הטיפקס
וגם על הפחד המתמיד של מלחמת אחים בין מחקי עפרונות מכנים לבין
מחקי עפרונות רגילים. העבודה לא ממש קלחה, זאת כתוצאה מערן
ששבר את הקרח בעוד בדיחה שוביניסטית. קים ענתה, והעבודה נמשכה
אל תוך הלילה (שעות הצהריים המאוחרות, לערן הייתה ארוחת ערב
משפחתית). קים נאנחה, והלכה לישון.

ערן בילה את כל הנסיעה לבית-הספר בקריאת הסיפור של לירון.

ערן נכנס לכיתה, הביט בקים, וחייך.

ערן נכנס לכיתה, הביט בקים, וחייך.