הוא:"אז מה קרה בסוף?"
אני:"מה?"
הוא:"מה קרה בסוף?"
אני :"על מה אתה מדבר?"
הוא:"מה אמרת לה?"
אני:"למי?"
הוא התחיל לאבד סבלנות. הוא הגיע לטונים של דיבור שאתה קולט
שכדאי לך להבין מהר על מה הוא מדבר, כי עוד שניה הוא ממש
יתעצבן ואולי אפילו ילך. אמהות נוהגות לדבר ככה כשהן יודעות
שעשית משהו רע, אבל מנסות לגרום לך להגיד את זה בעצמך."בפעם
השלישית, איפה הלגו החדש שקיבלת?!".

הרגשתי שאני מתחיל לעצבן אותו, אבל לא ידעתי בדיוק למה.
הוא: "אתה מתחיל לעצבן אותי, ואתה יודע בדיוק למה!"
החלטתי לשנות אסטרטגיה. אמרתי לו דוגרי, בגישה של חוסר הבנה.
אני: "תקשיב, תקשיב הרבה עכשיו, אנחנו יושבים בחדר הזה כבר חצי
שעה, לא הוצאנו הגה" (האמת שזה לא בדיוק נכון, כי קודם קינחתי
את האף, ואז עשיתי את הקול הזה של המשיכת אוויר, שאתה יודע
שהוא יביא אותך בגיל חמישים לחדר מיון)"ופתאום אתה שואל אותי
'מה קרה בסוף?'"
הוא: "נו, אז מה קרה בסוף?"
עברתי לטון המתבכיין.
אני: "בסוף של מה?"
הוא: "הסתכלת עליה, ניגשת אליה, היה לה מבט שאומר 'יש לך סיכוי
איתי, אל תדפוק את זה', ואז מה אמרת לה?"

עברתי לצעקות - כואב בגרון, אבל יעיל, ונותן לך תחושה שאתה
צודק. הוספתי לזה דיבור איטי, כדי שיהיה לי יותר נחמד לדמיין
את זה כשאני אכתוב את זה אחר כך.
אני: " למי?! על מי אתה מדבר?!"
הוא: "תקשיב לי ותתרכז, יושב בן אדם, קורא את הסיפור המאולץ
שלך, מנסה להתעניין, מחפש אקשן- ומה הוא מוצא? את שנינו יושבים
בחדר הזה ולא מדברים! אז הוספתי קצת פלפל, התחלתי פה סצנה".
אני: "אז עשית כאילו אני כותב את הסיפור מהאמצע שלו?"
הוא: "מקורי,הא? נו - אז מה קרה בסוף?"
הייתי חייב לתת לו קרדיט על זה. רעיון בנזונה, מוציא אותי סוג
של סופר.
נעלבתי מזה שהוא אמר שהסיפור שלי מאולץ, ואז נעלבתי עוד יותר
כי הגעתי למסקנה שזה נכון. הרגשתי כמו ילד בן 16 שאבא שלו אומר
לו שהוא כותב נחמד, ואז הוא מתלהב מזה ועושה מעצמו צחוק דרך
הסיפורים הדפוקים שהוא כותב.
אבל בכל זאת זרמתי.

אני: "התחלתי לדבר - ודפקתי את זה."
הוא: "צפוי. תגיד לי, מה יהיה איתך?"
לא ידעתי מה יהיה איתי. ת'אמת ידעתי, לא יהיה איתי כלום. אבל
זה נחשב כאילו לא ידעתי. רציתי לשנות את הכיוון של השיחה הזאת.
אבל לא ידעתי איך, אז סתם נכנסתי למגננה.
אני: "מה יהיה איתי?! מה יהיה איתך?!"
הוא: "אל תדאג לי. אני אסתדר. אני לא מבין בכלל למה אתה קורא
לי 'הוא' בסיפור המעפן שלך. מאז שקיבלת את המראה המזדיינת הזאת
לחדר, אתה מתיישב מולה כל יום ומדבר אליה. ההורים שלך חושבים
שאתה על סמים! לא כדאי כבר שתוציא את זה ותקרא לי פשוט 'אני 2'
?"
אני: "אני 2?"
דווקא נשמע לי הגיוני באותו רגע.
אני 2: "כן".
אני: "דוגרי".