כבר כמעט שנה עברה. ככה זה, הזמן תמיד טס כשאתה מתפלל שהוא
ייעצר. העולם ריק מתמיד והקבר כבר צחיח. לחיים שלי אין משמעות
מאז שהיא הפליגה אל עולם טוב יותר. הרוח לא מוסרת לי יותר את
סודותיה, כנראה טוב לה איפה שהיא נמצאת. היא לא מוכנה לחזור כי
היא יודעת שהזנחו אותה, אולי היא כועסת. אולי גם היא מתגעגעת.
אם רק הייתי יודעת אז את כל מה שאני יודעת עכשיו, אולי כל זה
לא היה קורה. אם רק הייתי יודעת. אם רק. אם. כל-כך הרבה
"אימים" ורק קבר אחד קטן, בלי מצבה אבל עם פרחים יבשים וכמה
אבנים מסביב. החיקוי לג'ימבה שמצאתי ברחוב באוקטובר שוכב לו
בסלון ואפילו לדבר כמוה הוא לא יודע, רק לנבוח על האויר כמו
אידיוט ולהעיר את כל הבית. אבל אני אוהבת אותה בכל זאת ומצד
שני זאת ג'ימבה ולך תמצא לה תחליף עכשיו. אל תנסה אפילו, אני
יכולה להגיד לך כבר מעכשיו שאין. חיפשתי. לשווא. הכל כל-כך
שיטחי וחסר משמעות בלעדיה. בלי הכתם השחור והיפה הזה שהיה מבין
למה אני בוכה גם מבלי שהייתי מספרת לו.