אולי כל משך השיחה שלנו נמדד על דקות ספורות, אך אין עוד אדם
שנזכרתי בו כל כך הרבה מאז שראיתי אותו לראשונה, גם אותך הכרתי
בלי כוונה, כמו כל הדברים הטובים בחיי גם כאן דבר הוביל למשנהו
והגעתי להפועה שלך בגדה השמאלית, אחרי שעות של צחוק בריא הלכתי
וחשבתי שאלה שני בני אדם שרוטים ביותר, עם זאת מצחיקים ביותר,
ובלתי נשכחים.

לאחר מכן פגשתי אותך (ואת שמעון) במסיבה ובשניות הספורות
שדיברנו הצלחת לגרום לי להרגיש כמו ידיד ותיק מאד. כשנודע לי
על ההופעה הבאה שלכם אמרתי לאנשים שאני הולך למופע סטנד אפ של
שני חברים מצחיקים שלי. למעשה מיד כשנודע לי על ההופעה שלכם
פשוט רצתי וסיפרתי לכל מי שאני מכיר. אנשים נבהלו מרמת
ההתלהבות שלי ואז בדיוק כשיצאתי מהבית, בהיותי אוחז כבשה בשתי
ידי ראיתי את טייפ המנהלים שלי והחלטתי שאני אקליט את ההופעה
ואשלח לכם את זה כדי שהדפיוצר יכיל גם את השירים ולא רק את
המילים. היום הקלטת הקטנה הזו מתנגנת ללא הרף אצלי ואני צוחק
ועצוב בו זמנית כי אני נזכר בכך מספר בדיחות שואה, אוטיסתים,
אילן רמון ו/או יורד על אנשים מתים/מוגבלים  רבים אך, לדעתי לא
קיים אדם אשר לקח אותך ברצינות ולא נפגע מהבדיחות.

איש לא נפגע ממך, אלא במותך. כל מי שיודע מי אתה יוכל להגיד
שממך נטפה אהבה וחיבה בכל חור אפשרי. לא נטפה אלא זרמה,
השפריצה לכל עבר. המבט שלך יכל להוציא אנשים מכל דיכאון גדול
ככל שיהיה כל מה שדרוש היה חיבוק ממך ומבט קטן ושובב כדי שכל
הצרות והדברים ימוגו וכל מה שישאר יהיה "רק אור ואהבה". שמת לב
לתמונות שלך? אתה תמיד מחייך, אני חושב שגם בחיים תמיד חייכת
אפילו כשהעקבה של שפתייך לא הייתה צורה, פשוט מבטך צחק. צחק
ללא הרף, צחק וסיפר בדיחות.

איש לא נפגע ממך אלא במותך. כאותו לילה שחור אתה השארת  המון
אנשים פגועים, עצובים, רובם בוכים, חלקם צוחקים, חלקם גם וגם
וכמה לא זה ולא זה, אך כולם עצובים. כולם קולטים שהשמש כבתה:
שמקור חום ואור קטן מת אי שם בתוכם. מת ככה סתם ללא סיבה בלי
התראה מראש. יצא ליהנות ולא חזר. כשנודע לי, נסעתי באוטובוס,
לא שאלתי שאלות, פשוט ניתקתי, אני לא זוכר הרבה מהמשך הנסיעה
אני רק זוכר שחשבתי מה היה קורה אילו הייתי חוזר יומיים לאחור.
האם הייתי חוטף אותך ונועל אותך במקום מרוחק וחשוך או שהייתי
רץ למייקס פלייס ומנסה לעצור את הארור לפני שהוא הגיע אליך ואז
נזכרתי שאיני יכול לחזור בזמן ושנאתי את עצמי. לאחר מכן נפגשתי
עם חברים רבים שלי שרובם הגדול הכיר אותך מרוקי והם פשוט צחקו,
הם חשבו שאני צוחק (פסנתר!!!) חלקם אפילו התקשרו לאנשים אחרים
וביררו. כך כל קיוויתי שזו טעות. באותן 20 שניות של שיחת
הבירורים אני התמקדתי בפניו של האדם שדיבר וניסתי לקלוט מהם
חיוך, שיגיד שאני אידיוט ושזה לא נכון אבל זה לא קרה. לפתע
כולם השתתקו כי פשוט לא היה לנו מה להגיד. ואז מישהו סיפר
בדיחת שואה וכולנו הסכמנו, בלי מילים שאולי אתה הכי רחוק בעולם
אבל אתה הכי קרוב בעולם ושאתה חי קיים ובועט אבל פשוט מתוכנו
ולא לתוכנו.

באותו לילה היתה לי הרגשה מוזרה של ריקנות אפילו כתבתי את זה
לידידה טובה מאד שלי, אמרתי לה שאני מרגיש במקום הלא נכון בזמן
הלא נכון, ואז במשך שעה צחקנו על העולם ותלינו את הרגש המוזר
שלי באיזה דבר שולי ומטומטם שבאותה שנייה נראה לי גם סוף
העולם. "אתה מרגישה שפפסת הזדמנות" הידידה אמרה לי ואני הסכמתי
איתה. רק למחרת באותובוס נודע לי כמה שהיא צדקה.



רן. כולנו פספסנו הזדמנות כי לקחנו אותך כמובן מאליו, מישהו
שתמיד יהיה כאן, ברוקי, בהופעה של צוות נזק או בכל מקום. במותך
לקחת איתך מגן יקר מפני זוועות החיים, מגן הצחוק שאתה יצרת
וטיפחת כעט עלינו ליצור אותו מחדש בלעדיך. אני מקנא במקום שבו
אתה מצא כי יש להם אותך.

לרן ברון
באהבה,
מיאר טרום.
כי 6 מילון זה לא מספר טלפון.