בת 6. כחושה, מעופפת, תמימה יותר מאי פעם, עיניים מלאות חיים,
עיניים שלא ידעו עולם. נעלמת בעולם הדמיוני שלה, עולם פנטזיות
שלם שיכול להיות רק לילדים קטנים. מקימה עולמות מפלסטלינה,
מעוררת את הדמויות חסרות הישא הללו לחיים. היא עוד לא יודעת מה
מצפה לה, ואם הייתה יודעת כנראה שלא הייתה מעיזה לחלום. לילדה
הזו מצפה עולם ומלואו, נועדו לה חיי אושר, שלמות, חיים שנועדים
רק לאנשים כמוה, אנשים אמיתיים.

הייתה משוטטת לה ברחוב, בוהה בשמיים, בסידור העננים, רואה שם
פילים מעופפים, אריות לא מאיימים, נסיכים יפי תואר, ארמונות
בשלל צבעים והכל היה מתחבר לה בחוט אחד ארוך לפנטזיה אידילית
עצומת מימדים שרק היא הייתה מסוגלת ליצור.היא הייתה חוזרת לבית
משרבטת את הפנטזיות שלה, בונה ארמונות משוקולד, מרמלדה...
מחייכת לאמא, לאבא, לסבתא הסינילית (והכל כך חמודה), לאח
המתעלל, ואליו. הייתה תמימה מידי מכדי לנפץ את האידיליה. היא
האמינה באהבה, בגורל, אפילו באלוהים. היא הייתה קטנה מידי מכדי
להטיל ספק.

היא חלמה על הנסיך שלה, על הארמון שהיא תבנה, המשרתים, היא
חלמה על אהבה. מידי רגע החלום היה מתחלף באחר, מלא תמימות לא
פחות. התמימות שלה לא נבעה מכסילות וגם לא מהגיל. היא הייתה
ילדה חכמה, הכי חכמה בכיתה א'. יהיו שיגידו שבכיתה א' כולם
אותו הדבר אבל היא הייתה שונה מכל הילדים. היא ניכנה בתכונה
שאין לאף אחד, בכשרון מלאכי כזה, במשהו אפילו קצת אותנטי,
מרגיע, שלו. עיניי אגוז חומות, שמחות, מלאות ציפייה, מלאות
חוכמה, מלאות תמימות.

מידי יום ביומו הייתה חוזרת לביתה, קצת חכמה יותר, קצת יותר
גדולה, קצת יותר מדהימה. מידי יום בימו הוא היה מטפל בה, אוהב,
מפנק, מחבק,  קונה מתנות. היא אהבה אותו וגם הוא אהב אותה בדרך
המעוותת שלו. הוא היה מקשיב לה, היה מחייך, מסביר, מלטף את
הראש הקטן, התמים, השלו, צוחק ממנה כמו שצוחקים מילדים. הוא
היה גם נוגע בה, בהתחלה לאט, מתוך אהבה, בעדינות, בפנים, בכל
נמש ונמש. ממשיך לצוואר הדקיק שכאילו נשבר תחת עול הפנטזיות,
ידו נכנסת כאילו נגד רצונה לתוך חולצתה, הוא עובר חוליה חוליה,
לא מפספס שום נקודה, עובר לבטן הילדותית שעתידה להשתנות, ממשש
את הפטמות המזעריות שמזדקרות מרוב פחד, מרגיש את נשימותיה, את
דפיקות הלב המהירות. מתמלא תשוקה. מכניס את היד למכנסיה, מנסה
לשלוט ביצריו, צובט את ישבנה, לופת אותו, לא רוצה לעזוב. היד
עוברת לערווה הילדותית, היד מלטפת מתרשמת עד כמה שהיא חלקה,
עדינה, תמימה ובתולית. הזין  מזדקר. הוא מוריד את מכנסיה, פותח
את רגלייה, מחפש את החור שעדיין כמעט ולא קיים. ואז הוא מאבד
כל שליטה. הוא מכאיב לה, הוא נכנס חזק, חודר לתוכה, גורם
לעיניים החומות שלה להתמלא בדמעות.
והיא שתקה. היא אהבה אותו. והוא חדר לתוכה חזק, מתמלא תשוקה
עזה ליישות הקטנה הזאת שכל כך אוהבת  אותו, שכל כך סומכת עליו
שנתונה לחלוטין לחסדו.
היא לא הבינה, היא האמינה שזה מתוך אהבה, הייתה מוכנה להקריב
קצת מעצמה בשבילו.
הוא גמר בתוכה, מתמלא עונג, מחורמן, מסתכל עליה,מרחם מעט, הוא
לא רצה להכאיב לה, הוא באמת לא רצה לפגוע בתמימות האלוהית שלה.
הוא מצטער. והדמעות כבר זולגות על לחייה המנומשות, כואב לה,
מפחיד לה, לא ככה זה באגדות.

וככה זה נמשך מידי יום ביומו ואיכשהו עם הזמן העיניים שלה
איבדו משמחת החיים,מהציפייה, מהתמימות. היא השתנתה, היא פחדה,
חסרת ישע ועולם הפנטזיות שלה לא עזר. הנסיכים כבר לא היו
חלומיים, הארמונות כבר לא היו משוקולד.
היא גדלה והיום היא פה בת 17. היא נזכרת, מבינה, ועדיין
מפחדת.
העיניים שלה התרוקנו ממזמן, הכאב נחרט בלב, והיא עטה אחר גאולה
שמאחרת להגיע. השמיים כבר לא כל כך כחולים, העננים הם סתם
עננים שמכסים את כל מה שבאת קורה. היא מטאטאת את הכל תחת השטיח
וכבר אין מקום. הכאב אוכל אותה אבל היא שותקת. היא עדיין אוהבת
אותו בדרך המעוותת שלה. הדמויות מפלסטלינה עדיין איפהשהו שם,
אך הן מתו, ממזמן כי יחד עם התמימות מתה גם היא. ואף פעם, אף
פעם היא לא תוכל לקום לתחייה...