קוראים לה בובולינה. ככה תמיד קראו לה, עוד משהייתה קטנה,
בשכונה. זה האמא שלה שנתנה לה את השם הזה, בשביל החיבה. בערב
הייתה יוצאת לבלקון וצועקת: "יאללה יא בובולינה, מספיק, חאלס,
תעלי הביתה".היה לה קול, לאמא שלה, כמו רעם. כשפתחה את הפה,
שמעו אותה בכל העיר וככה נדבק לה השם. לכן, כששמעתי על המזכירה
האוטומטית את השם  שושנה לא קישרתי אותו אליה.

האמת, דווקא הייתה נחמדה, בובולינה. גרה שלושה בלוקים  ממני.  
היו  לה שתי צמות כאלה, עם קוקיות. כשהייתה רצה, הקוקיות היו
מושכות את הצמות לכל הכיוונים, במהירות, שהיה נדמה שמסתובב לה
וינטלטור מעל הראש. הייתה רצה מהר, בובולינה. יותר מהר מהרבה
בנים. גם בכדורגל  ששיחקנו ברחוב היא לקחה הרבה מאתנו. כשהיינו
משחקים, היו אנשים נעצרים כדי לראות אותה, ככה יפה היא שיחקה.
אפילו  מואיז הזקן, שתמיד היה עסוק בעניינים שלו וכולם אמרו,
כמה הוא עשיר ולא בדיוק ידעו ממה, היה עוזב הכל, נעמד בכניסה
למכולת שלו ומסתכל. בובולינה שיחקה אתנו כדורגל עד שהתחילה,
איך אומרים, להתפתח מקדימה. אז, לא רק הצמות שלה  קפצו לכל
הכיוונים ואנחנו היינו באים פחות לשחק כדורגל ויותר בשביל
להתנגש בה,כאילו לא בכוונה. יום אחד, האמא שלה פתחה עלי פה :
"לא יפה מה אתה עושה, יא שמיל, שתתבייש לך".
ואני התביישתי, ועוד איך התביישתי ,כי עם הקול שלה, כל השכונה
שמעה ומאז היא לא נתנה לה יותר לשחק איתנו כדורגל.

יחד עם הזקן הראשון שגילחנו התענינו פחות בכדורגל ויותר בבנות.
היינו יושבים על הברזלים, בפינה ליד הקיוסק ,ושורקים להן
כשעברו ברחוב.  גם  לבובולינה  שרקנו, אבל היא  רק היתה
מחייכת, נותנת עם הראש כזה ניעור לשיער הבלונדי שלה וממשיכה
הלאה. לפעמים, כששרקנו לה היה מואיז הזקן  יוצא מהמכולת וצועק
לנו:"יאללה יא חארות. אתם לעוף מפה  'חת שתיים או אני למלא לכם
הפה במרור, בנדיטים ! ".
אחר כך התגייסנו  ואותה לקחו לחיל האוויר. אז היו לוקחים לשם
את כל היפות. עשו אותה פקידת לישכה של איזה גנרל. כשהיתה חוזרת
הביתה, הולכת ככה זקופה מגאווה במדים המגוהצים, כשהכפתור
העליון בחולצה בקושי נסגר, בגלל המטען , אמרו בשכונה שבובולינה
כבר לא מתאימה לכאן. אמרו,'זותי, עם ההופעה שלה ,תגיע רחוק.'
הרבה שנים לא ראיתי אותה. אחרי השחרור מהצבא ירדתי לדרום, זה
היה כשנכנסתי למשטרה. שמעתי שהיא התחתנה ועזבה את השכונה. גם
המשפחה שלה לא נשארה שם הרבה זמן. אמרו שאבא שלה התעשר פתאום
והם עברו לפנטהאוז בצפון. אבל כל זה היה לפני הרבה שנים.

אני,כשעזבתי את המשטרה ונהייתי פרטי,חזרתי  לתל אביב. לקחתי
חנות קטנה ועשיתי אותה משרד. שמתי מבחוץ שלט גדול: "שמיל -
חקירות פרטיות. מומחה לאישות".  אז  הייתי אומר, תיק אחד שמן
ואני עובר כתובת, נגיד לאיזה מגדל משרדים יפה. אבל השנים עברו
וכאן בסביבה התחילו להכיר אותי והכניסו עבודות וגם כן התרגלתי.
אז זהו זה, אני כאן. קבעתי לשושנה בשעה שתיים ונשארה לי חצי
שעה להעביר אז קפצתי  לשווארמה  לאכול משהו.

ס...ס... אוחתו ! מתי הם ילמדו לעשות פיתות שהתחתית שלהן
מחזיקה את הטחינה בפנים ולא על המכנסיים. מתי?! במשרד ניגבתי
את הטחינה בסמרטוט רטוב שהשאיר לי כתם גדול מקדימה. לכן,
כשצלצלו בדלת לא קמתי מאחורי השולחן ורק צעקתי:"זה פתוח !".

איך שנכנסה זיהיתי אותה, למרות כל השנים שעברו. תמיד היה לי
זיכרון טוב לפרצופים.  גם היא קלטה אותי מיד.
"א ת ה ? ", ככה  נתנה צעקה לכיוון שלי ופתחה עלי זוג
עיני-שקד, "א ת ה  זה שמיל מהחקירות? אללה יוסתור! איך לא
השתנית."
"דווקא כן", זרקתי וקמתי לסדר לה כסא. מההפתעה שכחתי מהכתם על
המכנסיים. היא ראתה, אבל הלכה טקטית ולא אמרה כלום. "אני תפסתי
שינוי", אמרתי לה, "גידלתי כרס וגם השיער זה לא מה שהיה.לא
בצבע ולא בכמות. אבל  את לא השתנית. נשארת אותה יפה".
היא צחקה ורצתה לדעת מה קורה, מה עבר עלי ואיך בכלל. בקפה השני
שאלתי איך הענינים אצלה.                                    
                                             "התאלמנתי",
היא נאנחה והורידה מסך של עצבות על העיניים, "עוד לא סגרתי
ארבעים וכבר אלמנה".
"מתי ?", שאלתי אותה ,"איך?".
"לפני שנה כמעט", אמרה, "ניסה לעבור את הכביש, הבר מינן, באה
משאית ולקחה אותו. פגע וברח".
"ומי היה המנוח, מנוחתו עדן ?". ניסיתי להשמע משתתף בצערה, אבל
לא כל כך הצליח לי.
"אתה הכרת אותו", היא אמרה לי, "השם שלו היה משה, אבל כולם היו
קוראים אותו מואיז. מואיז הזקן. היתה לו מכולת אצלנו בשכונה".
"את ומואיז ?!", הקפה נתקע לי בגרון מההפתעה, "איך ? ז'תאמרת
...פרדון...אני מתכוון ... ".
"אני יודעת", היא אמרה לי  ונתנה חיוך שמחק לה את העצבות,"הרבה
אמרו איך קטף הזקן הזה פרח כל כך יפה. אבל הוא לא היה כל כך
זקן, אתה יודע, הוא רק נראה ככה. כשהתחתנו, הוא רק התחיל את
החמישים. אני הייתי ישר אחרי הצבא. הוא בא אלינו יום אחד, עם
החליפה  של הבית כנסת  והביא פרחים יפים. זר  של שושנים וכמה
גלדיולות וזה אפילו לא היה העונה שלהן. הוא אמר לי ששם עלי עין
עוד כשהייתי משחקת כדורגל  בשכונה ואפילו דיבר בענין עם אבא
שלי.אבל, אבא אמר לו: עוד קטנה הילדה. קודם תגמור בית ספר, אחר
כך תעשה צבא. אז נראה".
מה אני אגיד? הייתי המום. אנחנו חלמנו עליה בלילות ובסוף-
מואיז ?! אמרתי לה את זה, אבל היא צחקה.
"אתם הייתם דלפונים. לא היה לכם גרוש על התחת. הוא היה מסודר,
כמו שאומרים. רק איתו הייתי יכולה לעזוב את השכונה. אחרי
החתונה  לקח אותי לוילה מחוץ לעיר. וגם כן קנה להורים שלי
פנטהאוז".
נתתי עליה התבוננות טובה. מה יש להגיד? היא לבשה טקסטיל  תוצרת
חוץ ועם המחצבים שסחבה על האצבעות והצוואר,אני הייתי פותח חנות
תכשיטים.
"וכל זה מהמכולת?", שאלתי אותה.
"מה מכולת, איזה מכולת ", היא אמרה ונתנה לי את הצחוק המתגלגל
שלה,"זה  מהירושה שהוא קיבל  מהסבא שלו,ינוח בשלום על משכבו,
ובענין הזה אני כאן אצלך".
נגמרו לי המילים אז הלכתי על קפה שלישי  .
"מה הבעיה עם הירושה ?", שאלתי אותה לבסוף.
"עם הירושה אין בעיה",היא התכופפה לכיוון שלי והמחשוף שלה העלה
לי את לחץ הדם, "הירושה בסדר גמור, אני רק לא יודעת איפה היא.
אני צריכה אותך כדי למצוא אותה".
"את צריכה עורך דין", אמרתי לה ,"אני בלש פרטי ובכלל מומחה
לאישות. ואצלך, ככה אני מבין, בענין של האישות כבר טיפלה
משאית...".
היא טילטלה את ראשה במרץ לשלילה והשיער הבלונדי המתנופף שלה
הזכיר לי ימים רחוקים.
"העורך דין אמר לי לקחת חוקר פרטי. אני חושבת שהוא לא מאמין
שיש ירושה".
פתחתי עליה זוג פנסים בתמהון.
"ולמה שלא יאמין?".
"כי זאת ירושה ששייכת לצאר הרוסי, אללה ירחמו. כלומר היתה
שייכת. עכשיו היא שלי, רק שאני לא יודעת איפה היא".
עכשיו, הכתם על המכנסיים שלי היה מהקפה שנשפך עלי. וזה היה
שורף.
"בובולינה", גימגמתי לה, " סליחה... שושנה... איך את מגיעה
מהסבא של מואיז הזקן לצאר הרוסי?".
"לפני הרבה שנים, במאה ה-19 אני חושבת", ככה היא אמרה לי,"
הרוסים קנו פה בארץ הרבה רכוש. הם רצו לקנות איזה בנין כדי
לעשות ממנו כנסיה אבל נגמר להם הכסף. אז הם שלחו מכתב לצאר
והוא שלח להם ארגז גדול, מלא במטבעות זהב בשביל  הקניה. את זה
סיפר לי מואיז, ששמע באוזניים שלו את הסיפור מהסבא שלו, שהוא
גם כן קרוי על שמו. אז הסבא של מואיז, שהיה שובב, שמע על הזהב
שצריך להגיע, לקח כמה חברים וביחד השתלטו על המרכבה ולקחו את
הארגז".
הסתכלתי עליה בשקט, הדלקתי סיגריה ובסוף, כשענן העשן שהיה
תלוי ביננו התפזר, אמרתי לה, ככה, בנימוס : "בובולינה,
באמת...שאת תאמיני לספורים כאלה? אני מתפלא עליך... ".
"אתה חושב שאני טיפשה?", היא פתחה את הארנק והוציאה מטבע זהב
גדול, "כשמואיז סיפר לי את המקרה, גם אני לא האמנתי. אז הוא
הביא שקית קטנה מלאה מטבעות זהב גדולים והראה לי. כל פעם
שהיינו צריכים כסף, הוא היה הולך ומביא כמה מטבעות ותמיד אמר
שנשאר עוד הרבה".
לקחתי ממנה את המטבע  והסתכלתי עליו מקרוב. הוא היה גדול, כבד,
צהוב כמו גויאבה בסוף העונה. כמו שזהב צריך להיות. וגם היתה
עליו דמות של מישהו עם כתר על הראש, אולי רוסי, לך תדע. והאמת,
זה נראה אמיתי. אף פעם לא ראיתי דבר כזה.
גילגלתי את המטבע  בין האצבעות.
"ואיך זה שאת לא יודעת איפה הזהב?", שאלתי אותה בחשדנות.
"מואיז אף פעם לא סיפר לי", היא אמרה באנחה, "כשהיה הולך להביא
את המטבעות, הלך תמיד לבד. מאז שמת, איפה לא חיפשתי? אבל כלום,
שום דבר. אתה רק צריך למצוא בשבילי איפה הוא החביא את הקופסה.
אני כבר אקח אותו עם הצו ירושה שיש לי. המטבע שאתה מחזיק, זה
על החשבון. תגמור העבודה ותקבל עוד שתיים כאלה. כל אחת כזו
שווה לפחות חמשת אלפים דולר, אולי יותר. ככה אמר לי מואיז".
טוב, מצב העבודה אצלי לא היה מי יודע מה, אז הסכמתי לקחת את
הטיפול בענין. הבטחתי לעבור אצלה מחר, להציץ בדברים שהשאיר
המנוח, אולי יש שם איזה רמז איפה הוא החביא את האוצר. גם כן
סיכמנו שאיך שהיא יוצאת משנת האבל, אנחנו הולכים על בילוי, ככה
לזכר הימים ההם.

                                                           
                             איך שהלכה, קפצתי  לתכשיטים,
כמה חנויות ממני. ההוא שם את המשקפת הקטנה שלו בעין, סגר עין
בלתי מכוונת ובדק את המטבע. בסוף אמר לי:" המחיר של הזהב עכשיו
על הקרשים, שמיל. אבל - אם אתה יושב על המטבע הזה איזה זמן
תוכל לקבל מחיר, אולי אפילו חמש אלף".
חזרתי למשרד והעברתי שעתיים בשום דבר מיוחד. ואז, כמו שאני
רוצה לצאת אני שומע דפיקות בדלת. מה דפיקות, אגרופים ! איך
שאני פותח, מתפרצים פנימה כמה בלשים מהיחידה המרכזית. אני לא
מספיק להגיד  קופה קבנה ויש לי אזיקים על הידיים. הם עושים
חיפוש, מודיעים לי שאני עצור על אחזקת רכוש גנוב ולוקחים אותי
למטה המחוז.מההלם לא ניסיתי לברר מה הענין, רק אמרתי שאני איש
משטרה לשעבר, אבל הם ענו לי:"אנחנו יודעים, ואתה לא הראשון
שהחליף צד".
אחרי שעתיים במסדרון הכניסו אותי לחדר חקירות ואת מי אני פוגש
שם? את רב פקד פרג'ון, שהיה איתי בקורס חוקרים במשטרה. שמחתי
שנפלתי על חבר, אבל מיד נזכרתי, שחברים יש רק ב"אגד".
ביקשתי שיסביר לי מה אני עושה בחקירה והוא שם על השולחן את
מטבע הזהב שהבלשים לקחו ממני .
"מצאו את זה עליך",הוא אמר לי.
"נכון ",אמרתי,"אז מה ? זה שלי ".
"ואיך זה הגיע אליך ?", שאל אותי והעיניים שלו, שהן גם ככה
קטנות, הצטמצמו עוד יותר בחשד .
"קליינטית נתנה לי. על חשבון עבודה".
"והיא גם הסבירה לך איך זה הגיע אליה?", הוא גיחך אלי.
"בטח הסבירה", אמרתי מיד, כי לא היה לי מה להסתיר, " זה
מהירושה שבעלה המנוח, מואיז הזקן, קיבל מהסבא שלו ,ששדד את זה
במאה ה-19 מהצאר הרוסי".
פרג'ון נתן לי כזה מבט עקום והתגלגל מצחוק.
"הצאר הרוסי בתחת שלי ", ככה אמר לי , "זה מהשוד אצל
צוויגנבוים לפני שנתיים. לקחו לו הרבה תכשיטים וגם אוסף מטבעות
נדיר ששווה הון. הפצנו את  הצילום של המטבעות  אצל כל מי
שמתעסק בזהב, אולי זה יתגלה. שנתיים עברו ושום כלום ופתאום
מטבע אחד מהאוסף הגנוב נוחת בכיס שלך".
טוב, כשחשבתי על זה עוד פעם, אז הסיפור עם הרוסי הזה באמת נשמע
קצת, איך להגיד, רחוק ואני הבנתי שהפילו עלי תיק. פרג'ון כנראה
ניחש על מה חשבתי לפי הפנים שלי שנפלו, כמו שאומרים, כי הוא
תכף הרגיע אותי :"במקרה אחר, הייתי אומר שאכלת אותה בגדול,
שמיל. אבל במקרה הזה, אני מאמין לך."
"איך זה ?", שאלתי אותו, מופתע.
"כי כשאתה אומר לי מואיז הזקן, זה מסדר לי את הדברים", ככה הוא
הסביר לי, "כבר הרבה זמן אנחנו חושדים שהוא התעסק ברכוש גנוב,
אבל אף פעם לא הצלחנו לתפוס אותו על כלום. הוא היה מנהל את
העסק שלו מהמכולת והמומחיות שלו היתה תכשיטים. כמה פעמים שלא
עשינו עליו פשיטות וחיפושים,  השועל הזה תמיד הצליח לצאת נקי.
היה לנו חשד כבד שגם התכשיטים של צוויגנבוים הגיעו אליו, אבל
עד עכשיו לא הצלחנו להוכיח כלום".

רציתי לדעת אם אני יכול ללכת. פרג'ון אמר שכן, אבל כנראה
שיזמינו אותי לעדות. אין בעיה, אמרתי לו. מה שכן, בובולינה
תחטוף הלם כשאספר במה התעסק הבעל שלה. כשפרג'ון שמע את זה, הוא
התחיל לצחוק שוב. יש לו צחוק מעצבן, כזה חורק, נשמע כמו מסור
חלוד.
"אתה לא צריך לספר לבובולינה את מה שהיא יודעת מזמן", ככה זרק
לי כשסידר את הניירות לתוך התיק, " אחרי כל השנים שחיה איתו,
היא גילתה את זה מזמן בעצמה. ולא רק שהיא יודעת, אחרי שהזקן
שלה נדרס, היא נכנסה לנעליים שלו ולקחה את העסק".
"את המכולת?", שאלתי .
"מהמכולת היא נפטרה מיד", הוא ענה לי, " היא נכנסה חזק לסחר
בתכשיטים גנובים. המודיעין שלנו אומר, שהיא מניידת הרבה סחורה
חמה, גם לחו"ל. אנחנו גם יודעים שאין לה את הסחורה מהשוד של
צוויגנבוים. מואיז הזקן נדרס לפני שהספיק למכור אותה .השודדים
לוחצים עליה לקבל את הכסף והיא בלחץ, כי הוא אף פעם לא סמך
עליה ולכן לא גילה לה איפה היה מחביא את הסחורה. גם לה לא
הצלחנו להדביק שום דבר, עד עכשיו. כעת נראה אותה יוצאת  מהתיק
הזה עם סיפור על הצאר הרוסי".

כשכבר עמדתי על הרגליים והתכוונתי לצאת, נזכר פרג'ון שלא הציע
לי כלום.
"אני חייב לך קפה", ככה אמר לי ונשמע ממהר, "אבל  זה יצטרך
להיות בפעם אחרת. עכשיו מחכה לי בחוץ איזה עורך דין, שבא לסגור
עיסקת עד מדינה לקליינט שלו בתיק רצח.  הקליינט הזה רוצה לצחצח
את המצפון שלו, כי הוא כבר כמעט שנה לא ישן בלילות .אם  ניתן
לו עד מדינה, הוא מוכן להודות  שלקח "חוזה" וחיסל מישהו עם
המשאית שלו, וגם כן להסגיר לנו את מזמינת העבודה".

 

(השמות, הדמויות והעלילה לא היו מעולם והן פרי דימיון בלבד).