פרק ראשון. הצעת הנישואין.

"יש לי רעיון מצוין בשבילכם", אמר עו"ד ישראל פוקס, יהודי כבן
35 שכבר סיגל לעצמו גינונים של בן 53, "תתחתנו והבעיה תיפתר".
ככה התחיל הכל.
ישבנו חמישתנו, אני (נועם - נוטל לעצמי את הזכות לכתוב ולדבר
בגוף יחיד/ רבים, ראשון / שני), מור - נשוא החתונה כפי שיתברר
בהמשך, רבקה ניצני - אמא שלי, להלן "בובה" (צירה מתחת לאות ב
השניה). מולנו ישבו אמנון הקבלן שבנה את המגדל בו עמדנו לחתום
על חוזה לרכישת דירה וישראל פוקס הנ"ל שניצח על האירוע שלשמו
התכנסנו - חתימה על החוזה לרכישת הדירה - בשעה טובה, תודה.
למעשה הכל התנהל למישרין עד השלב הזה.
אני אהבתי את מור, מור אהבה את הדירה, בובה אהבה, ועודנה אוהבת
לקנות דירות, אמנון הקבלן לא היה רמאי כ"כ יחסית, וגם הקירות
של הדירה לא היו עקומים במיוחד.
בשעה השניה של הדיון, העסקה כבר לפני סיום, בובה - ספונסרית
ראשית ונציגת דור ההורים באירוע כבר מראה סימנים של יאללה
הביתה, אני ואמנון עוד מתקוטטים קלות אם להצמיד למדד או לדולר
ומור מהשעמום בוחנת את התמונות שעל הקיר. "נותר רק עניין אחד,"
נשמע קולו של ישראל פוקס - "אחוז וחצי כבר לקחת", אני מהרהר,
כך שזה בטח משהו יותר יקר, ואכן ידידנו המלומד לא מאכזב, מפלבל
בעיניו בהשתתפות מקצועית בצערנו וממשיך "מס רכישה שיעמוד על
סכום שלא יפחת מ - 17,544 ש"ח צמוד למדד הידוע". זה היה אמור
להיות הרגע הגדול בו אני שולף את האס הסודי מהשרוול ומור את
הפטור שקבלה ממשרד הביטחון ממס רכישה כמוקנה לה בחוק מתוקף
היותה יתומת צה"ל, וכך אכן היה, אבל דווקא אז דברים החלו
להשתבש.
"רגע, רגע אמרתי" נהנה מכל רגע, "יש כאן מסמך ממשרד הביטחון
שפוטר מהמס" ומור אכן שלפה, ואמנון - שועל נדל"ן בזכות עצמו
שרק בהתפעלות, ובובה לבה רחב מגאווה, על בנה הממולח בעיניה
ובעיני עצמו לפחות לרגע, ועל חברתו הכדאית מבחינה מסויית שכה
היטיב לבחור (גם מבחינות אחרות), ורק הפוקס הנ"ל, שכבר מכר
דירות לכמה יתומים וביינהם אף של צה"ל לא התרגש, היטיב משקפיו,
דרש את הפטור, קיבל, עיין, פלבל בעיניו באותה השתתפות מקצועית
בצערנו שאפיינה את משפטו הקודם, ואתה המשיך גם למשפטי המחץ
הבאים:
עו"ד פוקס (על תקן של מבאר חוק) - "אתם לא נשואים ולכן הפטור
לא מספיק טוב"
אני (על תקן של נישום נזעם) - "מה לא טוב?"
עו"ד פוקס (יהודי חובש כיפה, שדרך אגב לא חבב את הרעיון שזוג
שחי עד עכשיו בחטא ובשכירות יוסיף לחיות בחטא בדירה משל עצמו)
- "אתם לא נשואים, בעיני החוק אתם קונים דירה ביחד ולחוד,
הפטור הוא רק של מור על החלק שלה ואתה תשלם חביבי (כי אתה לא
יתום וטרם הספיקותה לשאת אחד שכזה)"
אני (חילוני וזועם, מריח כפיה, נרגן כי תכנון המס המבריק שלי
מאיים לרדת לטמיון) - "למה בדיוק אנחנו משלמים לך אחוז וחצי על
העסקה, תהיה יצירתי, תוציא אותנו בלי מס מהספור הזה, יש לך
קייס!".
עו"ד פוקס (על תקן הגבורה בכבודה ובעצמה) - "יש לי רעיון מצוין
בשבילכם" אמר עו"ד ישראל פוקס, "למה שלא תתחתנו והבעיה
תיפתר.."
שקט השתרר, ובמהלכו סקרתי בזריזות את תגובות הנוכחים. אמנון
נראה משועשע, בובה, גייס חמישי שכמוה, העלתה חיוך חולמני מטופש
שאותו היא מחייכת כשהיא אוספת פטריות, רואה טלנובלת או באותן
פעמים נדירות שהיא קוראת בעיתון שהמניות שלה עלו ובעקר כשמדובר
בפתרון בעיית הרווקות אצל מי מצאצאיה. ומור, מור חייכה כי שמעה
כבר בעבר את מה שידידנו המלומד ואמנו חובבת החתונות עמדו
לשמוע.
אני  (בתשובה ציונית הולמת) "לא התחתנו בשביל זכאות למשכנתא,
אז נתחתן בשביל מס רכישה?"
מארש החתונה שהחל לזמזם כך היה לי נדמה נגוז לו לעת עתה,והדיון
שבשעות האחרונות היה טכני ומשעמם הפך לפתע לסיעור מוחות יצירתי
בהשתתפות טובי המוחות בחדר.
אמנון, הותיק בחבורה, ספר על חבר שיש לו שעבר איזה הליך ועכשיו
הוא "ידוע בציבור". עו"ד פוקס אמר שזה יכול לעבוד. בובה נראתה
מאוכזבת כמו שנראה סועד בחתונה שהסטייק אנטרקוט בבופה שלו נגמר
רגע לפני שהגיע תורו, מור התנגדה כי לא רצתה שאקרא לה ידבצ"ית
בתור שם חיבה, ולי בתמימותי היה רעיון יצירתי יותר.
"אם נרשום את הדירה על שם מור" הרהרתי בקול רם "הפטור המלא
תקף" הכרזתי, והרגשת סיפוק שיש לסטודנט במבחן אחרי שפצח בחינה
גורלית השתלטה עלי. אבוי אופטימיות קוסמית. אותה הרגשת מופלאה
שהוזכרה לעיל התחלפה בין רגע בכאב נורא בברך שמאל שאירתע מזלה
להיות מול שפיץ הנעל של אמי שישבה מולי.
בפני פוקר שלא הסגירו את המתחולל מתחת לשולחן הרמתי את מבטי
וראיתי את בובה, ספונסרית עיקרית, מחייכת אלי כתמול שלשום, אבל
מסמנת לי בזריזות, בלי ששאר צוות המוחות ירגיש, סימן של שחיטה
עם האצבע לרוחב הגרון.
מאחר שהבנתי כי למרות האלגנטיות החוקית והאסטטיקה המסויית של
הפתרון הנ"ל ישנם גורמים רבי חשיבות בקרב בני משפחתי הקרובה
(כדי מרחק בעיטה) שדעתם אינה נוחה מהעצה שנתתי לעצמי ביצעתי
פליק- לק מרהיב לאחור והצטרפתי, לכאורה, לממשלת האחדות הלאומית
.
אני (על תקן של נישום צייתן) -" תוך כמה זמן צריך להתחתן ואיזה
מסמכים צריך להביא לך?"
עו"ד פוקס בהשתתפות מקצועית (הפעם אוטנטית כך נדמה לי) בצערי
בקש כמה דקות לברר, קיבל, טלפן למשרדו, טרטר מתמחה כלשהי,
המתין, קבל תשובה, פניו התכרכמו, עננה של אכזבה חלפה על
פרצופו, ובחזרתו סינן כמבויש קצת מעיני הרנטגן של בובה - "היו
כבר תקדימים של יתומים שרכשו דירה לפני הנישואין, מס הכנסה
ייתן פטור מלא אם תביאו תעודת נישואין תוך 12 חודש, כלומר עד
נובמבר 2002. ואז שלף את משפט המחץ: "שיהיה במזל טוב"
וכך קרה שעו"ד ישראל פוקס (על תקן הרב הראשי ונציב מס הכנסה)
הוא שהציע ראשון נישואין לי ולמור אחרי שש שנות חברות
מאושרות.

פרק שני.
בסופו של דבר כמו כרוניקה של מוות ידוע מראש כל הדרכים מובילות
לעירייה בלרנקה בקפריסין.
זרעי הפורענות שנזרעו בפגישה ההיא החלו לנבוט 10 חודשים לאחר
מכן, כשהגיע תזכורת במכתב רשום ממשרדו של עו"ד ישראל פוקס
מיודענו.
במהלכם של אותם חודשים, מופלאים יש לציין, התחוללו גדולות
ונצורות. הלימודים הסתיימו, העבודה  התחילה, מור, אני וגיורא
עברנו לבתינו החדש, לא לפני שלקחנו משכנתא, מצאנו לבעל הדירה
אצלו גרנו עד אז דיירים חלופיים, כאלה שהוא יחבב לפחות כמו
שאנחנו חבבנו אותו כשלא הסכים להקפיא את הדולר, ולעשות
מילואים. פעמיים. אבל יצאנו בלי שריטה אז מה לנו כי נקטר?
גיורא, לקורא הנבוך איננה אחד מילדינו, כי טרם נולדו, אלא
אישיות בפני עצמה - חתולתה הותיקה והמפוארת של מור (אם כי רוב
מכרינו בדעה שיש לה גנים מהצד שלי של המשפחה, ג'ינג'ית
אנטיפטית שלא אוהבת לדבר בטלפון, בטח לא כשיש חדשות ויודעת
להעריך את פרטיותה ולמלמל מתחת לשפם כשזו מופרת - ממש אחות
אמיתית).
הבית נמצא בדרום תל אביב, בין שכונת התקווה ל"שכונת הארגזים"
- או כמו שהדודה אביבה מבוסטון שאלה - "כמה גרוע זה עוד הולך
להיות?" ואני ומור במקהלה ענינו "גם רואים את מזבלת חירייה".
למען האמת זו דירה גבוהה ויפה, ואנחנו מאוד נינוחים בה ואוהבים
לארח בה את קוראי הרבים, רק אם הם קרובי משפחה דרגה ראשונה
ושיודעים מינון מהו. (השורה האחרונה מיועדת לאחותי גילי, שמרבה
להתנחל, כל היתר מוזמנים).
"רק תחתום כאן שקבלת אמר הדוור" שהמתין בסבלנות עד עכשיו.
חתמתי, פתחתי את המעטפה, קראתי, קראתי שוב, ישבתי וקמתי. "היית
מאמין לזה?" שאלתי את הדוור שכבר היה ואיננו. "נודה לך" כך
כותב המתמחה של עו"ד ישראל פוקס, "אם תעבירו לידינו את המסמכים
המאשרים את דבר היותכם נשואים, עד תחילת נובמבר". וגם חתם בשם
העו"ד. רומנטי שכמוהו.
כיוון שלדעתי "חשוב תמיד להישאר פרקטיים", גלשתי מייד לאתר
משרד הדתות באינטרנט, הקלקתי, קראתי, רשמתי, הקלטתי והדפסתי,
וכעבור 20 דקות היה מתווה התרגיל שהמדינה מכינה לצעיריה מובן
וברור לי.
לידיעת הרווקים/ רווקות זה הולך בערך ככה:
צריך להוציא תעודות רווקות - אחת לי, ואחת לה.
בשביל תעודות רווקות צריך לעמוד בתור ברבנות, ולגרור איתנו
עדים. (קלי קלות למור, בעיה שספק אם ניתן לפתור עבורי). דרך
אגב, היו כבר כמה שגררו אותי להעיד להם. לא נשכח ולא נסלח.
צריך לשלם עבור תעודת רווקות  130 ש"ח לכל אחד וששת מאות ש"ח
עבור אגרת נישואין. שערורייה בפני עצמה.
נדמה לי שיש גם איזה עניין עם משרד הפנים.
גולת הכותרת, מור צריכה ללכת לשכשך במקווה. למרות שכבר צפיתי
בעיות בהמשך הדרך (אני מכיר את העלמה הנ"ל) הקלקתי על הלינק של
"מקוואות באזור ת"א - יפו" בשביל להקל עליה את החיפוש. לשמחתי
נודע לי שיש בתחילת התקווה ודי קרוב לבית, מקווה משובחת. מידע
בו ללא ספק לא אעשה שום שימוש אישי בעתיד, אבל לפחות חשבתי
בנדיבות, היא תוכל ללכת ברגל ולא יהיו לה בעיות חניה.
חוץ מזה צריך,
מור צריכה לשוחח עם רבנית. לי זה לא נוגע נשמתי לרווחה, נהנה
לחשוב על הניצוצות שיעופו שם.
חוץ מזה יש שבת חתן בבית כנסת. לא צריך שכנעתי את עצמי והקלקתי
הלאה.
אח"כ צריך: חופה, כוס, טבעת, רב (שעולה 2000 ש"ח ומעלה,
שערורייה מספר שתיים,
מה הוא מהנדס חלל?) וכלה.
אחרי כל זה אפשר לקבל כתובה, תעודת נישואין והדובדבן שבקצפת-
פטור ממס רכישה.
מצוין, העתיד נראה ברור ומבטיח.
סקופ: למי שחשב שמדובר בעלילה שנועדה להראות כמה המדינה מעצבנת
לפעמים, כמה הדת חונקת כאן, איזה מונופול סחטני יש לרבנות על
מוסד הנישואין, ואיזה צרות עושה שותפה לקרטל - משרד הפנים למי
שממרה את פי חברתו לחיים, (ולמפלגה) הרבנות, ומתחתן אצל
הרפורמים, או היהדות המתקדמת, או אצל יאיר לפיד - מי שחושב כך,
טועה בי.
זה לא מזיז לי את הביצה השמאלית. ידעתי את זה תמיד. ככה זה פה.
אני רגיל לעמוד בתור, לשלם סתם כסף על דברים שלא צריכים לעלות,
ולקבל שירות גרוע.
כולנו רגילים.
הפרוצדורה שתוארה לעיל לא שונה בהרבה מלקבל תור אצל רופא מומחה
בקופת חולים או מההליך של נטילת משכנתא. התור הוא אותו תור,
הפקידים בבנק לא שונים בהרבה מאלו של המועצה הדתית, במקום עדים
יש ערבים, ההבדל היחיד בדרישות הוא שבבנק טפחות למשל, לא ביקשו
ממור לטבול במקווה. חוץ מזה כל מה שקראתי באתר של הרבנות  נראה
היה לי מוכר להפתיע.
רוצה לומר,
נישואים אזרחיים בחו"ל הם לא בגלל טקסי הנישואין הדתיים, הם
בגלל החתונות של  החילוניים, (הדגשה במקור) ציבור שפוי וחביב
עלי רוב ימות השנה, אשר ממהר לאבד את שפיותו המפורסמת ככל שזה
קשור לחתונות.

פרק שלישי: החתונה שלא הייתה לי.
ככל סטודנט שמכבד את עצמו, גם אני מסתיר בעברי פרק של מלצרות.
את הסטאז' בנושא עשיתי בקייטרינג של מיכה (פויו) מטבעון -
שחיתן את בני היישוב והעמק בכלל.
החופשה בין הסמסטרים בקיץ הייתה רווית חתונות.
יום יום היינו נוסעים לאולם/קיבוץ/חוף אחר, לחתן זוג אחר.
אחרי תקופה זו יש לי כמה תבונות שברצוני להנחיל לדורות הבאים
לגבי האירועים הוולגרים:
אחת, חבל על הזמן. חבל על הכסף.
שתיים, מי שחושב/ת שזה הרגע הכי מאושר/גדול/מדהים בחיים שלו -
לא נותן לעצמו הרבה קרדיט.
שלוש, חתונה גדולה -  נישואין קטנים.
ארבע, אין כזה דבר - "חשבנו על משהו צנוע" - זה לא עובד ככה.
מרגע שהתחלתם אין דרך חזרה.
חמש, אין שיטה בדוקה יותר לסכסך בין המשפחות של החתן והכלה,
ולהתחיל הכל עקום.
תבונות נוספות יועלו לפי צורך, כעת לשלב הנימוקים.
מלצרים בחתונות הם שקופים. רואים ואינם נראים. מי מהם שמרים את
הראש מהבר סלטים או גמר לחתוך רוסטביף רואה מיד שתרבות החתונות
שהשתרשה כאן, ושפרנסה אותנו יפה דרך אגב, היא תעשיה רווית
נוכלים ושרלטנים, גימיקים ותחמניות, שבהחלט מעוררים התפעלות.
(כל זמן שאתה לא חתן/כלה/הורים שלהם).
ה - D.J  רוצה פגישה מראש באמצע יום עבודה, מקבל כמובן מבלבל
ת'מוח בלי סוף, מה יהיה שיר החתונה איזה לשיר לסלואו הראשון,
בסוף ממילא עושה מה שמתחשק לו כי למי יש זמן אליו במהלך
החתונה.
הצלם וידיאו - אותו סיפור בערך, בהבדל אחד ה- D.j   סטטי יושב
במקום אחד. הצלם הוא הנודניק שלוקח פיקוד על האירוע כולו ומרשה
לעצמו לנג'ס ולביים את החתן הכלה כבר שעות לפני החתונה
ובמהלכה. בין לבין הוא נטפל גם לקרובים ולאורחים - מתוך תחושה
של שליחות מתעקש לצלם אותך דווקא שאתה אוכל.
מכיוון צלם הוידיאו התפשטה  גרורה חמדנית נוספת - מעצבת
האלבומים, הלא היא מעצבת הזמנות (אישיות קריטית בפני עצמה)
לשעבר, שהבינה איפה באמת אפשר לעשות כסף קל, עם אלבום פושט,
דבק וקצת קש.
לא נשכח את הבר מן, שלכאורה מציע לך להביא את המשקאות בעצמך,
ולפני שאתה מבין איך ומה כבר הלביש עלייך את הבר שלו, בר
אקטיבי, משקאות שבכלל לא ידעת שיש, ובפועל ישקר אותך במקום
לשכר את אורחייך (למרות שבמרבית המקרים והאורחים עדיף כנראה),
ימהל את המשקאות שקנה עבורך ולא יחזיר לך את הבקבוקים שנשארו
כפי שסיכמתם.
חוץ מזה השמיים הם הגבול. סלון כלות, מעצב חופות, מעצבת
המזנונים, להקה, זיקוקים, לימוזינות (שלא מצליחות לקחת את
הסיבוב בכניסה של המדשאה), פרפרים (שלושה $ פרפר) שמשוחררים
לאוויר בסיום החופה, רב של סליברטאים, אופנת סגל לחתן, שמלה של
גלית לוי לכלה (12,000 ש"ח - שערורייה מספר שלוש, "אבל מה כבר
הוצאנו כ"כ הרבה כסף, אז לפחות שגלית/אילנית/קרן  - השמות
האמיתיים שמורים במערכת , תראה מקסים/מהמם כי זה הערב הכי
מאושר/ גדול בחיים שלה..", ראה תובנה מספר שתיים")
התחמנים והחמדנים מכולם - בעלי המקום ובעלי הקייטרינג, אבל כאן
אני אפסיק להשתין לבאר מטעמי לויאליות היסטורית, ואסתפק באמירה
שמדובר במכרה זהב של ממש ואני ממליץ לקוראים לפתוח קייטרינג
ולהתרכז באירועי חתונה.
והכל הכל צריך להסגר חודשים מראש, ולהיחתם בחוזה ולהיות צמוד
לשער הדולר. חסה לסלט צמודה לדולר. מכרה זהב.
וכך מדי ערב, מגיעים להם חתן וכלה חדשים, עייפים נפשית מחודשי
הכנות מפרכים - עברו ברבנות, עברה במקווה, עבר בבית כנסת, עברו
אצל ההורים של החתן, אצל ההורים של הכלה, אצל קרובים שסומנו
כתורמים כבדים, וידאו הריגה אצל כל מי שקבל הזמנה ולא נתן
תשובה החלטית, קבעו עם הברמן, התלבטו עם התקליטן, עשו דיאטה
יחד (שתו דיאט קולה בפומבי, פעמיים) כדי שיצליח להיכנס לחליפה
שקנה לפני חצי שנה לפני שהשמין מהלחץ של החתונה, לקחו ארבע
שיעורי סלסה, בכתה בהיסטריה עד שקבלה את השמלה שרצתה, רבו עם
ההורים שלו / שלה על מי ישלם, כמה להזמין מכל צד -  השלימו אתם
(אבל עוד זוכרים להם), עברו בטעימות בשבע עשרה מקומות (ובסוף
בחרו איפה ש"החברה הכי טובה שלה  משנה שעברה התחתנה"), נלחצו
כשגילו שאין להם מספיק צעירים שירקדו ("שלא תהיה חתונה של
זקנים"), שאין מספיק מוזמנים לכסות את מחיר החתונה, גירדו
חברים ומכרים שלא ראו שנים מהתנועה, מהצבא, מהאוניברסיטה,
מהבוידם, קיצצו במנות, העבירו את החתונה מיום חמישי לרביעי -
יותר זול, העבירו רמזים שקטים שאין צורך במתנות רק שיקים
בבקשה, (קוראים לזה "לשחוק ת'אורחים"), עברה בסלון כלות, עשה
מסיבת רווקים, הצטלמו מול הזריחה במצדה, מול השדה בעמק, בתוך
הגפנים בגולן, מול השקיעה ביפו וכשסיימו את כל המצוות שכתובות
בתנ"ך החדש "מתחתנים 2002" יצאו להם בליל חתונתם מהמכונית
המקושטת, כשאחריהם הזנב החדש שצמח להם ביממה האחרונה הלא הוא
הצלם.

מיד הם מזהים שתי קטסטרופות.
אחת, הם לא מכירים אף אחד. (למרות שהחתן חושב שהוא רואה משהו
מהעבודה של אימא שלו יורד על הדג סלומון וחושב שלא רואים).
שתיים, למרות שבהזמנה לחתונה נכתב (כפי שהודגש למעצבת הזמנות)
שהחופה בשמונה בדיוק, ועכשיו כבר שמונה וחצי כמקובל, עדיין
ישנם רק חמישה אנשים על הרחבה: מכסח הסלומון שעסוק עכשיו ואין
לו זמן אליהם, הצלם שמנציח את החרבון, כלה שנראית כמו עוגת
קצפת, חתן שלראשונה בחייו לובש חליפה ונראה די מושתן, והמלצר
מהקייטרינג (אנוכי) שהוא כאמור רואה אבל לא נראה.
החתן מסמן לזנב להפסיק לצלם וגם להקליט, והכלה הדומעת אוחזת
בידו וביחד הם מבצעים אחורה פנה ומחכים במכונית 20 דקות "עד
שכולם יבואו" ויוצאים למקצה שיפורים.
הפעם הכל מתנהל כמקובל.
פרצופים מכל פינות חייהם מנשקים אותם, מצלמות מבזיקות, הרעש
שהם בחרו עם ה- D.J  , בעל הקייטרינג מחבק אותם, מצטלם אתם
דוחף בדרך את סבתא שלהם אבל לא חשוב, הם מנסים לדבר עם חלק
מהפרצופים אבל אלה חולפים כמו סרט נע ונעלמים במזנון. האמת
שהכלה הייתה רוצה לשבת, קצת כואבות לה הרגליים  מהעקבים של
הנעליים החדשות והחתן רעב, רואה את החברה שלו כבר זוללים, אבל
לא מעז להתקרב כדי שהכלה (או גרוע מכך אימא שלה) לא ישימו לב
שמעצבת המזנונים שמה זין על כל מה שסוכם אתה ועצבה את המזנון
איך שהתחשק לה (הסידור היחיד שהיא מכירה למען האמת, אחרי כל
הדאווינים), שחלק מהמנות חסרות, שהמלצרים למרות מה שסוכם באו
לבושים איך שבא להם, שהתחמן מהבר עונה על כל בקשה שהיא לא
לימונדה, קולה ובירה בנגמר כבר, שהמוסיקה  הנפלאה של ריטה
וקלינשטיין, ארצי, וסימונד אנד גרפינקל, כולל השיר "שלהם"
התחלפה בדרך פלא ל"אתה תותח" של שרית חדד או "יהודה יהודה"
שתמיד הביאו לו ולאבא שלו את הסעיף, שה - J . D שם דיסק והסתלק
לאכול, שמשהו כבר טינף לו עם סיגר מטוגן את החליפה (שהוא ממילא
לא סבל ויודע שהוא נראה מושתן, וחם לו).
למזלו אחרי מה שנראה לו כמו הנצח הוא נחטף על ידי אבא שלו ושלה
(שנראים מושתנים כמוהו עם חליפות באמצע אוגוסט), שמדחיקים
בינתיים את השאלה היחידה שמעניינת אותם, האם החמור הצעיר שהם
לוקחים לרב לשיעור חינוך מיני כשר מבין כמה הברדק הזה עולה ואם
הוא מתכוון להשתתף. (כמובן שלא).
הכלה נותרת לבד עם המשפוחה והחבר'ה, אבל מעטות הכלות שזוכרות
משהו מהשלב הזה. חלק סתם מסוממות, "תדלקו במכונית" כדי להירגע,
חלק בגלל שזה באמת היום הכי גדול/מדהים בחיים שלהם, אבל לרוב
בגלל שמלצר רואה ואינו נראה דואג כל הזמן לדחוף לה אלכוהול כדי
שתרצה לישון והאירוע ייגמר מהר.
בשלב הבא הם נפגשים בחופה עם רבי, הינומה, ברכות, טבעת וכוס
(הלוואי והיו נותנים לי לשתות,חושב החתן, אבל מלצרים רואים
ובלתי נראים שכבר יודעים שבעל הקייטרינג קבל את הכסף לטיפ
שלהם, חשבו ומצאו שהוא מתחת ל - 200 ש"ח להם ולטבחים, וכבר
מתכוונים להתעלם ממנו ומכלתו "הקרצייה" ומאימותיהן
"הנודניקיות", ומאורחיהם הפוצים/הארסים - תלוי בעדה של החתן
והכלה, להלן "החכה והקללה" בפי המלצרים) מזל טוב, קול ששון
וקול שמחה, חיבוקים, נישוקים, סבתות, דודות, זיקוקים, פרפרים,
השיר שלהם, ומיד אחריו מוזיקה לריקודים "אתה תותח" זועקת
החדדית מהרמקולים.
(טיפ למתעתדים להתחתן באירוע: מעולם, אבל מעולם, לא הייתה
חתונה שמשהו התלונן שהמוזיקה חלשה מדי).
הכלה ששכחה את רגליה הכואבות מתמלאת אדרנלין, כשור מועד דוהרת
לרחבה, החתן שדווקא זוכר שהוא רעב דוהר גם הוא, לכיוון המזנון,
אך נלכד, ומובל כצאן לטבח אל הרחבה בה הוא נאלץ להפגין את
כשרון הריקוד החדש שלו ומגלה לאכזבתו שהוא לבד עם השיכורה וכל
השאר אוכלים ומתבוננים בהם.
מקץ רבע שעה אירובית, לחתן זה כמו נצח והכלה כאמור לא תזכור,
איזה בת דודה קטנה תעשה טובה ותצטרף אליהם, וגם חברות מהעבודה
("כי לא נעים מהכלה"). לידידנו החתן המיוזע והרעב, נדמה
שהאירוע תפס מספיק תאוצה ושהוא יכול להפסיק לרקוד ואפשר לשבת
קצת..
בדופק של 140, וזיעה ניגרת הוא שולף את אשתו החדישה מהרחבה.
"בואי ננוח קצת שלא נהיה עייפים אח"כ", הוא קורץ מנסה לפתות
אותה.
את המשך הלילה הוא זוכר כניסיונות חוזרים ונשנים להתיישב לאכול
שמשום מה נכשלים פעם אחר פעם. החתן כבר רואה מרחוק את השולחן
שהוכן להם, זה עם החלה הענקית, ולידו את האח הקטן של הכלה שכבר
יושב לו במקום, אבל למרות שהוא בטוח שהוא רוצה ללכת לשם, הכלה
הודפת אותו לרחבת הריקודים, הצלם הודף אותו להצטלם עם המשפחה,
המשפחה לא אוהבת שמצלמים אותה כשהיא אוכלת והודפת אותו לחבר'ה
שלו, החבר'ה שלו שהתחתנו לא מזמן כבר הבינו שרימו אותם עם
האוכל ("שחקו אותם") והודפים אותו לחבר'ה שלה. והם עוד צוחקים
ביניהם שהבנות דודות שלו קופות.
משום מה גם נדמה לו שכל פעם שהוא מסמן למלצר, המלצר דווקא
מתרחק, כשכבר תופסים איזה מלצר אז הוא אומר שנגמר או שלא היה,
או שאומר "מייד" ומקפיד לא לחזור.
בסופו של דבר, האורחים מתחילים להתחפף ("יום עבודה מחר") והחתן
מזהה את שעת הכושר שלו.
הוא תופס אזימוט לעבר המקום שזכר שהיה השולחן שלהם. להפתעתו
הוא מגלה שלא נותר כלום.
קודם עברו שם האחים של הכלה, אח"כ כל היתר שלא היה להם מקום,
ובסוף מלצרים נקמניים, רואים ואינם נראים, שכבר גמרו לאכול על
חשבונו במדשאה ליד, וכבר מזמן לא מתייחסים לאורחים, התפנו
מארוחתם רגע כדי לקפל את השולחן שלו.
הוא רוצה להתלונן בפני בעל הקייטרינג, אבל זה שועל משומן,
הסתלק כבר מזמן.
הוא ניגש לבר ומבקש בירה.
"שחורה? לבנה? מחבית?" שואלת אותו תלמידת התיכון שהברמן השאיר
במקומו כשהלך לאכול/ לדבר עם זוג שמתעניין / הביתה.
"מחבית", הוא עונה.
"אין" היא עונה בנימוס עדיין.
"לבנה", הוא מנסה.
"אז גם אין" עונה בנימוס ששמור לחתנים נודניקים במיוחד.
"טוב אז שיהיה שחורה" הוא מתעצבן.
"אז זהו שבדיוק גם אין"  - "למה מיהו בכלל חושב ת'עצמו, מה אני
עובדת אצלו?" מהרהרת. "נשאר רק קולה או ספרייט".
אם לא מדובר בחתן סתום במיוחד, בשלב הזה כבר יורד לו האסימון.
לראשונה מזה חודשים רבים מאז שהחל סינדרום החתונה והוא ובחירת
ליבו לקו באי שפיות מתמשכת הוא מתחיל לראות דברים בצורה
ברורה.
פתאום הוא מבין שאין משקאות כי הברמן כבר הלך הביתה עם המשקאות
ובגלל זה אין, ש - 80% מהאנשים שנשקו אותו היום לא אכפת להם לא
ממנו ולא מאשתו וזו הפעם האחרונה שהוא רואה אותם, שאבא שלו
צדק, שהאירוע ראוותני ואווילי, שלמרות זאת הוא לא יודה בכך
לעולם כי אשתו החדשה חושבת שזה הרגע הכי נפלא/ מדהים/קסום
בחיים שלה (זה גם עובד הפוך, לפעמים הכלה היא הפחות סתומה ויש
לה את הארה הזו קודם, אבל זה מתפלג די שווה).
בזווית העין הוא רואה שלמרות שהשעה 10:40 והוא וכלתו רבו עם
בעל המקום "שירשה עד 3:00 לפחות", מלצרים שחושבים שהם רואים
ובלתי נראים מקפלים שולחנות לאנשים שקמו רגע לקחת עוגה, כדי
שילכו יותר מהר. המלצרים חשבו שיכעס. לא הוא לא כועס. לא אכפת
לו. הוא גם רוצה שילכו כבר.
אחרי זה הוא מבקש קוקה קולה, לראשונה מזה חודש לא דיאט, הולך
בעצמו למזנון מגרד קצת אוכל מתחתיות הסירים והשפינגים, ואם הוא
בן אדם אז הוא מכין צלחת גם לאשתו, ומביא לה, ומבקש מהזנב שלה
לעזוב אותם במנוחה כמה דקות.
אם מדובר בחתן כזה, אז יש סיכוי סביר שלפחות ההחלטה שקבל בקשר
ל"עם מי להתחתן?" יותר מוצלחת מההחלטה "איך ואפוא להתחתן?" ומה
ללבוש לחתונה. במקרה כזה אפילו מלצרים שקופים וציניים יודו
שאולי זה זוג נחמד ואולי יש להם סיכוי.
אבל ברוב המקרים, החתן לא יורד לסוף דעתה של הברמנית המתלמדת
וסתם נובח עליה. ובשלב הזה ברור שיחד עם הראותנות שלו באה גם
ילדותיות ושבעוד כמה שנים מי מאתנו שמתכוונים להיות  סטודנטים
נצחיים ולהתפרנס מקייטרינג, עוד יעבדו בחתונה של הכלה עם בעלה
הבא.

מכיוון שזו הפעם הראשונה שאני חוטא בכתיבה יכול להיות שעוד לא
הבהרתי את עצמי.
אנ'לא מת על הז'אנר הזה של החתונות.
זה וולגרי.
זה לזרוק כסף טוב. (של ההורים בעקר) וזה לא מחזיר את עצמו,
ושלא יספרו סיפורים, אנשים היום דופקים חשבון, לשחוק ת'אורחים
זה מגעיל, את הכסף תצטרכו לשכ"ד, למשכנתא, למעון של הילד.
זה בזבוז זמן אטומי וזה בלבול מוח.
מעל לכל זה מביך. בייחוד אם אתה כמוני," humenfob" (מילת גנאי
שהמציאה הדודה אביבה על בני משפחתנו ואני, לשם שינוי, קונה
בשתי ידיים).
אין דבר שיותר יעצבן אותי מללבוש חליפה אידיוטית, להתנשק
וללחוץ ידיים לאנשים מהעבודה של אימא שלי,אין דבר יותר מרושע
שאני יכול לעשות לאבא שלי, " humenfob" בפני עצמו, מאשר להעמיד
אותו לידי ללחוץ להם גם. (מפני החברים שלו בעבודה אני לא פוחד,
הוא כבר ידאג לא להזמין אותם בעצמו אם הבנתם את הטיפוס, ועליו
גאוותי. יחד עם זאת יש לו הרבה משפחה והוא קשור אליהם)



פרק רביעי.
"נודה לך, אם תעבירו לידינו את המסמכים המאשרים את דבר היותכם
נשואים, עד תחילת נובמבר.
ב/עו"ד ישראל פוקס
אבישי אדר-כהן, מתמחה"
השקעתי שש שנים בשאלה אם להתחתן.
עם מי להתחתן - לא בעיה. אם להתחתן אז עם מור.
זה היה קל. זה לקח לי לא יותר משבוע אחרי שהכרתי אותה.
זה גם נהיה די ברור אחרי הפעם הראשונה שהיא באה אלינו הביתה
(גרתי אז אצל ההורים).
בערך השתחררנו מהצבא אז ולמדנו ביחד לפסיכומטרי.
כשהיא הלכה, אבא אמר את אחד ממשפטיו ההיסטוריים, כאלו שמראים
על תבונה מוכחת ודאגה אמיתית להישרדות השושלת:
"נומצ'ה, אנחנו יודעים שאתה אוהב רומניות עם תחת גדול, אבל
אנחנו מאוד מחבבים את זאת שהייתה פה".
אח"כ ביקשתי ללמוד אתה עוד, ללכת לסרט, כתבתי שירים, קטפתי
פרחים, נטרפתי כמעט על ידי הכלבים של אבא שלה כשניסיתי להתגנב
לחלון בלי לעבור בדלת (וכך למדתי להיזהר מהם וממנו), ובסוף זה
הצליח לי.
זה לא מפריע לי לענות לשאלה "מי התחיל עם מי?" בתשובה "שנתיים,
שנתיים היא רדפה אחרי"
אח"כ הגיעה השאלה היותר קשה.
"למה לא להתחתן עם מור?"
שש שנים חיפשתי תשובה טובה ולא מצאתי.
נסעתי לדרום אמריקה כדי לראות אם תבוא אחרי - באה.
ישנתי במלונות דפוקים בשביל לראות אם היא תקטר - אף ציוץ.
חטפתי מחלות כדי לראות איך היא מטפלת בחולים קוטרים - לבובה יש
ממי ללמוד.
לא הסכמתי לבוא לחתונות של חברות/משפחה שלה (ראה דעתי על
אירועים הנ"ל בפרקים קודמים) - לא דפקה סצינות.
נאמן למוטו ששינן לי דוד שלי ישי "לא מתחתנים עם המנוולת
הראשונה שעוברים לגור אתה" (רווק למרחקים ארוכים שנגרר לחופה
בהיותו בן 42 בועט וצורח שהוא עוד "צעיר ולא הספיק כלום")-
עברנו לגור בטבעון, והבנתי כמה רע אצל בובה.
למדתי ארבע שנים במהלכם יצאתי מהחדר פעמיים להביא קפה, וגם אז
מלמלתי משהו על זה שאין לי זמן ושיש לי מועד ב' - לא נשברה
המשיכה לחכות.
לקחנו משכנתא ביחד - לא קבלה רגליים קרות.
דרך אגב - רמת האמון שצריך בין בני זוג  כדי לקנות דירה  ולקחת
משכנתא, צריכה להיות יותר גבוהה משל זוג נשוי, אבל אני מוכן
לדון על כך.
בקיצור, כנראה זה זה.
זה לא היה מפריע לי כנראה להמשיך לחפש סיבות לא להתחתן עוד שש
שנים.
כמובן שפטור בלא כלום אי אפשר, וגם אם מור לא לחצה שנתחתן,
בערך כל האחרים לא ירדו מזה.
עם הזמן, כשהתחילו להציק לנו עם שאלות  על חתונות מצאתי סיפור
כיסוי, די נכון, ואחרי שבדקתי אותו על כמה חברים לא מפותחים
במילואים ראיתי שהוא עובד ואפילו התחלתי להאמין בו קצת:
"מתי תתחתנו?"(אבא/אימא סבא/סבתא שלי/שלה וגם אחיות, דודים
והנוראיות מכולן - חברות)
"כשמור תלמד לבקש כמו בן אדם"
"תפסיק, אתה סתם לא רוצה להתחתן"
"נכון, זה בגלל האגרת טלוויזיה"
"מה ס'תומרת?"
"אגרת טלוויזיה, אדוני מה עם החצי השני , זכור/ת?"
"מה הקשר?"
"כל זוג שמתחתן פה, משרד הפנים מלשין עליו לרשות השידור. כשהם
חוזרים מהירח דבש האגרה כבר בדרך 600 ש"ח לשנה,לדעתי חסכתי
הון. חוץ מזה אין מה לראות בערוץ אחד ולא מגיע להם" (האבסורד
הוא שגם בלווין אין מה לראות ואני כן משלם להם).
טיפ: לנאיבים שמאמינים שאם יתחתנו יפסיקו לנג'ס להם, יש לי
חדשות זה לא עובד ככה, למנוחה לא תזכו, בסה"כ תעברו לשלב השאלה
הבאה? "..נו, מה עם ילדים?" .
אבל האמת היא שפשוט לא רצינו את כל המהומה הזו שיש מסביב
לחתונה (ראה פרק קודם) וזה כל הסיפור.
והנה, באו עו"ד פוקס ומס הכנסה ושברו את גב הגמל, כי למרות כל
הסיבות הלא רעות בכלל, לדעתי, שמניתי לעיל, לשלם כסף כדי
להמשיך את הרווקות נראה מוגזם אפילו לדפוק כמוני.

חתונה מאוחרת
כמו סבתי מכפר תבור, ובנה, הלא הוא אבי שכבר תרם את חלקו לספור
גם אני טיפוס של בוקר.
בערב, העיניים נעצמות לי לכל המאוחר ב - 19:30 ואם משהו מתקשר
אחרי 20:15 אני רוטן עליו ש"לא מתקשרים באמצע הלילה".
מור לעומת זאת, לא מגדירה את עצמה כטיפוס של לילה, אבל תאמינו
לי, טיפוס של בוקר היא בטח לא, לכן יש מימד אכזרי של אירוניה
שדווקא ביום החתונה שלה, היא הייתה צריכה לקום ב - 4:15 לתפוס
טיסה.
"יאללה קומי, נוסעים להתחתן, הולכים על הפטור"
"עוף, עוף מפה, לא מתחתנת בשעות כאלו"
"טוב, אני נוסע לבד, שלום, רוצה משהו מהדיוטי פרי?"
מקץ שניה ורבע, גברת מור, הכלה הזריזה בהיסטוריה כבר ישבה
במונית שחכתה לנו למטה ויחד עם הנהג צפרה לי שאזדרז, וכך
כשגיורא חתולתנו מנופפת לנו בהתרגשות (פחות בגלל החתונה, יותר
בגלל האוכל שהשארנו לה) יצאנו את דירתנו בג'ינס וחולצות לבנות
לקראת הפרק החדש בחיינו.
נמנמו בביקורת דרכונים, פיהקנו על דיילות הקרקע של חברת התעופה
הקפריסאית, אבל בדיוטי פרי התעוררנו גם התעוררנו. היתה זו
זריחה מופלאה.
הטיסה לקפריסין קצרה להפתיע, וחלקנו אותה עם אנשי עסקים, טל
פרידמן וילדיו התזזיתיים (שהיו אתיופים להפתעתנו) וקבוצה
קולנית של אוהדי מכבי חיפה, עם פרצוף דורש סטירה.
(עובדה, כמוני חשבו גם אלפי אוהדים יווניים במשחק כדורגל
"הסטורי" שנערך באותו שבוע בניקוסיה, ואומנם חלקו לאוהדי חיפה
לא מעט סטירות, במה שתואר אח"כ בארץ כ"פוגרום"  )
איירנה, אוקראינית שמנמנה ממשרד הנסיעות חכתה לנו בנמל התעופה
בלרנקה, חבקה נשקה ובירכה התגברה בדיפלומטיות על הטעות שהייתה
לה בזיהוי (לא אנחנו לא הזוג ההוא - זוג עם שם סלאבי ארוך וקשה
שלא הגיע כנראה) תדרכה אותנו באשר להמשך, והציגה לנו את נהג
המונית, קסנטופונס, שיהיה העד השני בחתונתנו חוץ ממנה. וכך
משפחה חדשה גדולה ומאושרת נסענו לבניין העירייה של לרנקה,
להתחתן.
תוך כדי נסיעה חל מה שקוראים בתרגילים בצבא "שינוי משימה"
והוחלט שבגלל הפקקים נתחתן במקום אחר, עיירה ושמה ARADIPPOU .
לא עשינו עניין. כעבור 3 דקות של נסיעה בכביש ריק היינו ב-
ARADIPPOU MUNICIPALITY והקוראים מתבקשים לדמיין את המועצה
המקומית של קריית טבעון + שני עמודים בסגנון הלניסטי בכניסה.
איירנה הובילה אותנו לקומה השלישית, אל היכל החתונות, וירדה
לעירייה לטפל בניירת. מור ואני נשארנו לבדנו באולם חתונתנו
המקושט, בנרות, קטיפות שטיחים וכו' רק אני והיא (כמו שצריך
להיות כשמתחתנים) והתפאורה.
לא אבדנו שניה.
מור הוציאה את הפחיות שתיה  שגנבנו מהמטוס, ובתור התקליטנית של
האירוע פנתה לבחור מהדיסקים שהיו ליד המערכת. לדאבוננו כולם
שירי חתונה.
אני לעומת זאת , התחלתי לחטט במגירות ומדדתי מדליה עצומה
שהייתה מונחת על השולחן המרכזי ועליה היה חרוט "WEDDING
OFFICER" .
"אתה ראש העיר?" שאלה אותי באנגלית עם מבטא מוכר, בחורה נמוכה
שנכנסה לחדר.
"כן"  עניתי, "אבל לא של העיר הזו, למעשה אני בחופש היום".
(אני אוהב לדבר אנגלית, גם סתם שטויות.)
הבחורה נראתה מבולבלת קצת, ובחור חייכן שצץ מאחוריה שאל "היא
מתכוונת האם אתה האדם שעומד להשיא אותנו". המבטא שלו כבר היה
ממש חשוד.
"אני יכול לנסות" חשבתי בלב, אבל בפה אמרתי "שלא, לא אני ממתין
לראש העיר בעצמי כדי להתחתן עם התקליטנית שעומדת שם,  בדיוק
כמוכם."
"מזל טוב, מאפוא אתם?" שאלה בחורה שניה , די דומה  לראשונה,
שעד עכשיו לא ראיתי אותה (אם כמה בחורות השמן הזה הולך
להתחתן?) ונראתה די נרגשת, ומור השליכה את כללי הזהירות ששנן
לנו אבא שלה לפני שנסענו הודיעה בחגיגיות, לפני שהספקתי לסנן
שאנחנו סלובנים, ש - "WE ARE FROM TH STATE OF ISRAEL".
השלושה להפתעתי לא מהרו להגיב באלימות, והכריזו בחגיגיות לא
פחותה שהם מהרפובליקה החופשית של לבנון. "האם שמעתם פעם על
ארצנו", שאלו בחביבות. ענינו ששמענו קצת, (זה היה אנדרסטיטמנט
של האירוע, כי למעשה על לבנון שמענו כבר עד שיצא לנו
מהאוזניים) והם נראו די מרוצים.
אחרי כמה דקות שיחה נוספות התברר כי הבחור, פיטר שמו, מתכוון
להסתפק בחתונה היום בבחורה אחת בלבד, מרינה, הבחורה השניה,
הנרגשת, הייתה קרובת משפחה, החברה הם, לשמחתי, ארמנים כך
שלמיטב ידיעתי אין בינינו "דם רע", והגיעו הבוקר במעבורת
מביירות.
"מה עניינים שם בלבנון?" שאלתי, ופיטר סיפר שיש מיתון, אבטלה,
שהכל יקר, שהממשלה מושחתת ולא מתפקדת, שיש מלחמה. הנהנתי בהבנה
ונחמתי אותו שככה זה בכל מקום וגם ב - "STATE OF ISRAEL"
"למה אתם מתחתנים כאן?" שאלה מרינה. כיוון שלא הייתי בטוח שיש
לי זמן לספר להם את כל מה שאני חושב על החתונות בארץ, ולא בטוח
שלהם יש חשק לשמוע, החלטתי לקצר ולומר שכיוון שאנחנו לא אנשים
דתיים (יש מלה באנגלית לחילוניים?), לא רצינו טקס דתי.
(מבחינתי זה היה שקר לבן, מבחינת מור אמת צרופה - לא סיפרתי
לכם מה היתה דעתה על השחייה במקווה).
"מה זה לא אנשים דתיים?" התערבה  הבת דודה.
"אנשים שלא מאמינים באלוהים".
"איך אפשר לחיות בלי להאמין באלוהים?"
(א. מסתבר שאפשר  ב. היא כנראה מערבבת מושגים, אי אפשר לחיות
בלי לנשום, לאכול ולשתות כל היתר אופציונלי. ג. זה משאיר המון
זמן פנוי בערבי חג ושבתות בבוקר)
הבנתי שהיא החלק האיטי במשפחה, והחלטתי שביום חתונתי אפשר
להפסיק לכמה דקות להיות מרושע, כי בסה"כ למה להרוס את אמונתה
באלוהים של ארמנית צעירה כך ששיניתי נושא, אבל בעקבות המפגש
ההסטורי ההוא חקרתי קצת על הארמנים ויכול להיות שאם הייתי
מסביר שאנשים לא דתיים הם "אנשים שלא מאמינים באלילים" היא
הייתה מתגברת על האיטיות.
"למה אתם מתחתנים כאן?" שאלה מור את מרינה.
החבר'ה הסבירו שהחוק הלבנוני אינו מכיר בטקס הנישואין הדתי
הארמני אבל גם אין אפשרות לנישואין אזרחיים , ולכן אחרי
הנישואין הארמניים מקובל אצלהם לצאת לחו"ל להתחתן.
וכך באחווה השמורה לזוגות צעירים שגלו מארצם כדי להתחתן חתמנו
את הפרק התיאולוגי של האירוע והתחלנו להצטלם ביחד.
במהלך הצילומים, חזרו העדים -  איירנה, נהג המונית כשיחד אתם
אדם מבוגר נוסף. אחרי שהציעו לצלם את כולנו יחד, והוחלט על סדר
החתונות (אנחנו קודם), ביקש ממני בנימוס האדם הנוסף, הלא הוא
ראש העירייה, אם אוכל להחזיר לו את המדליה שלו כי הוא חייב
ללבוש אותה בזמן החתונה לפי החוק.
החזרתי לו את מדליית הזהב שלו, וקריסטקיס ליפריס כך הציג את
עצמו, השיב לי באותה מטבע וגמל לי בחיוך עתיר שיני זהב משל
עצמו. החיוך שבה את ליבי ומייד החלטתי שזה האיש שאני רוצה
להתחתן אצלו.
מכאן עניינים החלו להתנהל בזריזות מקצועית.
איירנה שמה דיסק והתחילה לצלם על אוטומט, הארמנים התמקמו בספסל
של המשפחות, מור ואני נתנו ידיים, אח"כ טבעות, אח"כ נשיקות
ותוך כדי כך חזרנו באנגלית רצוצה על המשפטים שדקלם קריסטקיס
במבטא יווני בלתי אפשרי.חזרתי אחריו כמיטב יכולתי וחלק
מהמשפטים אפילו הבנתי - בעקר אלו שמדברים על איך שמור צריכה
לדאוג לי בעוני ובחולי -(כל היתר הסברתי לה, אח"כ לא כ"כ
רלוונטי.)  
אח"כ חתמנו על איזה אלף מסמכים שנסעו עם אירנה למשרד הפנים
בניקוסיה (דרך אגב, מתברר שהקפריסאים שינו בשנה שעברה, מסיבות
השמורות אתם, את שם עיר הבירה שלהם מניקוסיה לליפקוסיה, סתם כי
בא להם אחרי 2500 שנה).
בזאת תם הטקס.
לחצנו ידיים לראש העיר, וחייכנו אליו כדי שיחייך בחזרה ונראה
בפעם אחרונה את העושר שבפיו. הנ"ל נראה  מרוצה  מאוד מעצמו,
מהר להעניק למור חיבוק ולי מחזיק מפתחות ששם העיר חרוט עליו,
וסמן לידידנו הלבנונים להתכונן לתורם.
מכיוון שהשעה היתה כבר מאוחרת - 9:30 בבוקר, ובהחלט הרגשנו
שכבר עשינו את היומית שלנו, הודענו כי לא נשאר לטקס הנישואין
של הארמנים, התחבקנו בזריזות גם אתם, והבטחנו לבוא לבקר
בהזדמנות כשנהיה בסביבה.