הגעתי הביתה סוף סוף, אחרי יום מפרך, הלכתי במסדרון, אני
מרגישה שיש משהו שמלווה אותי, אבל לא איכפת לי, הדבר היחיד
שרציתי לעשות זה ללכת לישון עד מחר, אז נכנסתי להתקלח, במקלחת
חמה, ונכנסתי למיטה, שכבתי במיטה, שוב לבד, ובהיתי בתקרה, לא
הבנתי למה היא כ"כ גבוהה, אבל לא השתקעתי במחשבה הזו הרבה,
עכשיו אני חושבת על מחר, מה נעשה מחר ואיך הוא יגמר, אם הוא
יגמר בכלל, אני מרגישה כאילו מחר יישאר לעולמים, אני לא מבינה
את ההרגשה הזאת, אבל אני כמעט בטוחה, מחר ימשך. נרדמתי
השעון צלצל, התעוררתי, הסתכלתי בחוץ, אבל השמש לא זרחה, לא
הבנתי למה, היו רק אריות, הסתכלתי בשעון, השעה הייתה שבע ורבע,
ושוב העפתי מבט לחלון, ואז היא חזרה, השמש. התארגנתי ויצאתי
שוב לעוד יום מפרך.
שוב המסדרון הלבן, הגעתי, אני פה עכשיו הגיע הזמן, לעבודה,
ישבתי מול השולחן, מולי ישב אדם שאני לא כ"כ זוכרת, אבל הוא
אמר שנפגשנו גם אתמול, הוא רצה להמשיך מאיפה שהפסקנו, אבל אני
לא זוכרת, אז פתחתי את היומן והסתכלתי כדי להיזכר, אבל הכול
היה נראה לי כמו קשקושים, אז סגרתי את היומן, ואמרתי לו שיזכיר
לי. המשכנו לדבר, הרגשתי שזה לא נגמר, זה היה קשה. סוף סוף אני
מסתכלת בשעון והשעה כבר 5, הגיע הזמן ללכת, לקחתי את התיק שלי
ויצאתי.
שוב המסדרון הלבן הזה, שוב משהו מלווה אותי, אני בודקת הפעם,
אבל אני לא רואה כלום. החדרים פה נראים אותו דבר, אני הולכת
והולכת ומרגישה שזה לא נגמר,אבל אין מה לעשות, ככה זה
כשעייפים. טוב הגעתי, הנה הבית, אני פותחת את הדלת, רואה את
המיטה, אני כ"כ משתוקקת לישון עליה כבר, אבל קודם להתקלח,
חייבים להתקלח, אז יצאתי מהחדר והלכתי למקלחת, וואי מזל שאין
תור.. נכנסתי למקלחת בזריזות, סיימתי וחזרתי למיטה, שכבתי
במיטה, הסתכלתי על התקרה, לא הבנתי למה היא כ"כ גבוהה, אבל
עזבתי את זה, עכשיו השאלה, למה אין פה חלונות, חייבים חלונות
בחדר, וואי, החדר נראה זוועה, צריך שיפוצים, אבל עכשיו אין לי
כוח להתעסק המחשבות האלה, אז נרדמתי.
השעון מצלצל, מה זה?? זה לא נשמע כמו צלצול, זה נשמע כמו
דפיקות על דלת, צריך לקחת את השעון לתיקון, אולי הוא מקולקל.
קמתי מהמיטה, הסתכלתי דרך החלון, הפעם השמש זרחה. באתי לצאת
מהדלת, אבל היא הייתה נעולה, לא הגיוני, לא נעלתי את הדלת של
החדר בלילה, עמדתי מול הדלת בתהייה, וזה כאילו שהיא נפתחה
מעצמה, מוזר.
שוב יצאתי למסדרון הלבן הזה, נמאס לי לראות את אותו הדבר, כ"כ
לבן ובלי חלונות, רק מלא חדרים שנראים אותו דבר! כואב לי כ"כ
הידיים, אני מרגישה כאילו הן ממש קשורות, זה דיי כואב...
הגעתי לעוד יום מפרך ישבתי הפעם על הכורסא ושוב אותו אדם
מאתמול ישב מולי, שאלתי אותו מה הוא עושה כאן כל הזמן והוא ענה
"אני פה בשבילך". ושוב לא זכרתי מה היה אתמול, הזיכרון שלי הוא
לא כמו שהוא היה פעם, רק ברגע שאני מתחילה שיחה אני נזכרת במה
שאמרתי אתמול, בשביל זה אני מנהלת יומן כדי להיזכר. אני לא
מבינה למה אני רושמת בו בכלל דברים ביום למחרת הכול נראה כמו
קשקושים, אז שוב ישבתי ופיתחתי איתו שיחה, כדי להיזכר, הוא אמר
כמה דברים חכמים, אבל לא הבנתי את הגישה שלו כ"כ, המשכנו לדבר
ונסחפתי עם הזמן ולפני שהספקתי להסתכל בשעון, הוא אמר שכבר 5
וכבר צריך ללכת, איך הוא יודע שצריך ללכת ב-5?? מוזר... אז שוב
לקחתי את התיק שלי ויצאתי. בדרכי הביתה חשבתי על כל הדברים
החכמים שהוא אמר, הוא אדם חכם, האדם הזה שיושב מולי כל הזמן..
.
פתאום, שוב המסדרון הלבן בלי החלונות ועם כל החדרים שנראים
אותו דבר. הלכתי לחדר שלי, בית, סוף סוף, כרגיל שוב הלכתי
לישון אחרי מקלחת נעימה, אבל, הפעם כן היו כמה אריות שעמדו
בתור.
שכבתי במיטה וחשבתי איך זה שהתקרה כ"כ גבוהה ולמה אין חלונות
בחדר הזה, כולו לבן והדלת ניראת כאילו היא מברזל, צריך, צריך
לשפץ, לא נורא, מחר, מחר ימשך לעולמים. נרדמתי.
השעון שוב צלצל, כמו דפיקות חזקות על דלת מברזל, למרות שתיקנתי
אותו אתמול. היום אני יקנה חדש. בחלון השמש זרחה כמו שצריך,
אני שמחה. הלכתי לדלת הסתכלתי עליה כאילו אני מחכה שהיא תפתח
מעצמה, כנראה אני סתם עייפה, התארגנתי ושוב יצאתי למסדרון הלבן
בלי החלונות ועם כל החדרים שנראים אותו דבר, אבל הפעם היו כמה
אנשים, מוזר, כולם לבושים בלבן, גם אני... מה הקטע של הלבן??
אני ממשיכה ללכת אני מרגישה כאילו לא יצאתי מהמסדרון, אבל
הגעתי, קדימה לעבודה, ושוב האדם הזה, יושב מולי, אומר לי שזו
הפעם האחרונה שניפגש, אמרתי לו שזה חבל, הוא אמר שלמרות שהוא
הולך הוא רוצה שאני יחשוב על כל הדברים שדיברנו עליהם בכל
הפעמים שנפגשנו, אז פתחתי את היומן שלי כדי לראות תקצירים על
הפגישות, אבל הכול, קשקושים, פשוט קשקושים, ניסתי להיזכר
בדברים שהוא אמר, אבל כל פעם שאני מנסה לחשוב על משהו, אני לא
מתרכזת כי יש יותר מידיי אריות.
הוא אמר לי בסוף את המסקנות שהוא הגיע אליהן מכל הפגישות
שלנו... אבל אני לא מאמינה למסקנות שהוא אמר, הוא משוגע...
אז שוב 5, יצאתי, והפעם הלכתי לחצר, כדי לחשוב קצת. הכול היה
מגודר, אני לא מבינה למה להכול צריך להיות סורגים?
הרגשתי עייפות ורציתי ללכת לישון, אז קמתי והתקדמתי לכיוון דלת
הכניסה של הבניין והפעם שמתי לב למשהו שלא ראיתי קודם לכן...
מוזר, יש על הדלת שלט
שלט שרשום עליו בית חולים

בית חולים לחולי נפש...

את הסיפור הזה צריך לקרוא עוד פעם, כדי להבין אותו, לא חייב
קריאה מעמיקה, מומלץ.