פרק 1- לפני הכל
"לפני שלושה שבועות היא מצאה את זה." אמרה הגברת. אישה רחבה
מאוד, שיערה הבלונדיני היה נפוח ונראה היה שהוא נמצא בכל מקום.
היא ישבה בחדרה של בתה, אליזבת, ודיברה עם החוקר. פניה שבדרך
כלל היו עגולות וחביבות עכשיו הראו עצב ופחד ודמעות זלגו על
פניה. "איננו יודעים מה זה אבל אנחנו חושבים שזה היה שם עוד
כשקנינו את הדירה ופשוט לא שמנו לב."
בעלה הזעיר, המשופם והקירח עמד לצידה של אשתו והנהן.
"אתם חושבים שהיא נעלמה אל תוך הדבר הזה?" שאל החוקר ובקולו
נשמע פקפוק רב. הגברת הבחינה בזה מיד.
"ברור שכן!" צרחה. "זה אומנם יוצא דופן אך הדבר הזה בלע אותה."
בעלה הניח את ידו על כתפה של אשתו והוסיף.
"היא אינה יכולה לקפוץ מהחלון, אנחנו גרים בקומה החמישית והיא
לא יצאה מחדרה." החוקר הביט בו. "איך היא עוד יכלה להעלם כך?"

"אינני יודע אדוני אבל כל העניין הזה נשמע לי מוזר, אחרי הכל
מאחורי אותו דבר אמור להיות חדר העבודה, הלא כן?" אמר החוקר
והביט במחברתו.
"ובכן גם לנו זה לא נשמע פחות מוזר אך זהו המצב, מה אתה מציע
לעשות?" שאל הבעל.
"אני מציע," אמר החוקר וקם ממקומו. הוא התקדם אל ארונה של
אליזבת שהיה פתוח והביט בדבר. "שנחקור את הדבר יהיה אשר יהיה."


כאן הסיפור אינו מתחיל, גם לא לפני שלושה חודשים, הוא מתחיל
לפני עשר שנים כשאדון וגברת כהן קנו דירה זו. גברת כהן, שאז
הייתה אישה רזה ויפה החזיקה בידיה את אליזבת הקטנה בת
השנתיים.
לידה שיחקו כגורי אריות שני אחיה הגדולים של אליזבת, אדם
ומאיה.
אדם היה פרחח בן שבע, בעל רעמה בלונדינית וחיוך מתוק. אחותו
מאיה הייתה בת חמש, נמוכה עם שיער שחור כפיח.
אביהם של הילדים דיבר עם בעל הבית הקודם וסידר איתו את
התשלומים.
לאחר חודש אליזבת כבר ישנה בחדרה הפרטי בסוף המסדרון, במיטתה
הזעירה.
באותו לילה התרחש משהו מוזר, משהו שאף אחד לא שם לב אליו אבל
שינה את אורך חייהם של כל המשפחה...
באמצע הלילה אליזבת התעוררה והחלה לבכות.
"רפי," אמרה אמה. "אליזבת בוכה."
רפי הוציא אנחה מפיו וקם מהמיטה. ברגע שפתח את דלת חדר השינה
שמע את קולם של אדם ומאיה קוראים, "זה בסדר אבא, אנחנו נדאג
לה."
רפי, שהיה מסוקרן לדעת מה ילדיו מתכננים, נתן להם ללכת לחדרה
של אליזבת הקטנה.
בידיה של מאיה היו דפים ובידיו של אדם צבעים. רפי עמד ליד הדלת
והתבונן בילדיו.
אדם הוריד את אליזבת ממיטתה והושיב אותה על השטיח ליד הצבעים
והדפים.
"שמעתי שאם נותנים לידים לצייר בגיל צעיר הם נהיים יצירתיים
יותר מאוחר, ככה אולי תהיה לי סוף- סוף אחות יצירתית כמעט
כמוני." אמר אדם ורפי גיחך אך נתן להם להמשיך למרות השעה
המאוחרת.
מאיה הוציאה לאדם לשון וחיכתה לתגובה אך הוא היה עסוק עם
אליזבת. הוא נתן לה צבע אדום והיא החזיקה אותו והסתכלה עליו
בתימהון.
"תציירי." אמר אדם לאחותו.
"תעזור לה." אמר אביו.
אדם הביט באביו ואז פנה אל אליזבת בחיוך.
אליזבת השיבה לו מבט תוהה והוא לקח את ידה האוחזת בצבע האדום
והזיז אותה לכיוון הדף.
לאט-לאט הם יצרו ביחד קו אדום.
לפתע נשמע רעש מכיוון הארון, כל מי שהיה בחדר הביט בתימהון
בארון חוץ מאליזבת שחייכה בהתלהבות למראה הקו שיצרה. לאחר כמה
שניות משהו התנפץ בתוך הארון.
אליזבת נבהלה והחלה לבכות, אדם לקח את ידה שוב והם המשיכו
לצייר בזמן שאביהם פתח את הארון.
על רצפת הארון היו רסיסי זכוכית ועכבר זעיר וחום יצא מהארון
וברח החוצה אל תוך הבית.
"לעזאזל!" אמר רפי ויצא מהחדר. בחוץ הוא דיבר עם אשתו בזמן
שהילדים המשיכו לצייר.
אדם עזר לאליזבת לגמור את הציור הראשון שלה, יצא להם בית קטן
וחמוד עם גינה ירוקה.
אליזבת קלטה את העניין וציירה כבר לבד. היא אומנם הייתה טיפה
מגושמת וציוריה היו קשקושים אך אלו היו ציוריה הראשונים... או
שאולי לא...

פרק 2- וכך זה התחיל
אדם החליט לאסוף את כל הציורים של אחותו הקטנה, אליזבת, ולשים
אותם בקופסא מיוחדת וכשתהיה בת 12 הוא ייתן לה אותה.
ולמעשה בגיל שבע וחודשיים חרץ אדם את גורלה של אחותו הקטנה.
במשך השנים אליזבת ציירה ללא הפסקה, משהו בתת מודע שלה אמר לה
להמשיך לצייר.
אבל ציוריה לא היו סתם ציורים, אלו תמיד היו משהו שהיא הכירה,
משהו שכבר ראתה וחשה, היא תמיד ידעה שראתה כבר את האדם או את
הכלב שבציור, היא תמיד הייתה בטוחה שראתה את האופק או הרקע הזה
אבל בחיים לא יכלה להגיד מאיפה.
ציוריה עם השנים היו יותר ויותר ממוקדים, היא ציירה את הפריטים
ביעילות וציירה כל חלק בגופו של הפרט או הרקע בשלמות. אך עם
אותה יעילות גם בא השיגעון, היא החלה להעלות על הדפים יצורים
אשר מטרידים אנשים רק בסיוטים הכי מפחידים שלהם, מפלצות בעלות
שלושים עיניים ועשרות גפיים, כלב בעל חמישה ראשים יורק אש ועם
ניבים בגודל מטר, ציקלופ האוחז בראש של אדם ולאט תולש את עורו.
ציורים חולניים שהשאירו סיוטים לכל המתבונן מהם.
היא היחידה שלא באמת פחדה מציוריה, היא לא ידעה למה למרות שרוב
ציוריה העבירו בה חלחלה. היא לא ראתה בהם שום דבר רע או פגום.
והיא המשיכה, לפעמים כשהיא הייתה מסיימת ציור היא הייתה פולטת
זעקת תסכול, "מאיפה זה מוכר לי?!" אך זאת הייתה שאלה חסרת
המענה שלה. פעמים רבות מרוב עצבים היא איימה לקרוע את הציורים
אך תמיד בדקה התשעים עצרה ושמה אותם על שולחנו בחדרו של אחיה.
אדם היה מסתכל על הציורים במשך שעות, לא מוכן להסיר את עיניו
מהם עד שלא הכיר כל קו בציור.
אדם היה מצייר גם, הוא ניסה פעמים אחדות לחקות את צורתה
הייחודית של ציוריה אך ללא הצלחה, זה היה מסובך מדי. "צריך
להיכנס לראש שלה כדי לצייר כמוה." אמר לאביו לאחר שזרק עוד
ניסיון כושל לפח.
בגיל 11 אליזבת הגיעה לשיאה, היא החלה לצייר את הבובות.
בובה בשביל אליזבת לא היה משהו לבוש שמלה ורודה, שיער בלונדיני
מתולתל, עיניים כחולות ומחייך, זו הייתה בובת סמרטוטים בצבע
גוף, העשויה מבד ומבפנים מצמר צהוב, לבובה במקום עיניים שני
כפתורים גדולים צבעוניים התפורים לבובה בחוטים צבעוניים לפי
צבע הכפתור.
גופה של הבובה היה עירום, על ראשה נשתלו כמה ראסטות שחורות
ותמיד היא הייתה נקבה.
אליזבת אהבה לצייר אותן, היא אהבה להניח אותן בתנוחות שונות
כשראשן תמיד מסתכל קדימה ובוהה במי שמתבונן בציור. היא אהבה
לראות את הצמרמורת שעברה לכל אורך גופם של המתבוננים בציוריה.
הכל היה אפילו נפלא עד שהיא החלה להתעלל בהן... אליזבת קיבלה
סיפוק מהעינויים שגרמה לבובות, היא עשתה הכל: לתלות, לשרוף,
להטביע, לחנוק, לדקור, לקרוע וכמובן להפשיט את עורן.

"את מוכנה להפסיק לקרוא לשנייה?" אמר אדם כשנכנס לחדרה של
אליזבת לקחת עוד ציורים. אליזבת לא הרימה את ראשה מהספר הגדול
שישב על רגליה.
בנוסף לציורים, שהיו ממלאים את רוב זמנה של אליזבת, אליזבת
הייתה קוראת, והרבה.
היא הגיעה למצב שבו הקריאה שלה כה מהירה ורהוטה שתוך מספר
שניות הייתה גומרת 3-4 עמודים, היא הייתה מחסלת ספרים בקצב
מסחרר ותמיד ביקשה עוד.
בגיל 11 היא החלה לכתוב גם סיפורים משלה. "קח." אמרה ונתנה לו
ערימה קטנה של דפים מודפסים.
"מה זה?" אמר אדם תוך כדי מציץ בדפים.
"כתבתי את זה, תקרא ותגיד לי מה אתה חושב." היא אמרה באדישות
הרגילה שלה.
"בסדר." אמר אדם ויצא מהחדר. תוך רגע הוא חזר שוב, "ליז," אמר
אבל היא כבר ידעה מה הוא רוצה. "הם על השולחן."
"תודה." אמר אדם וחייך. הוא פסע בחדרה המבולגן מעל הבגדים
והספרים הזרוקים על הרצפה ולקח את ערימת הציורים החדשה שלה.
"אמא לא אוהבת את הבלאגן הזה." הוסיף לפני שיצא.
אליזבת משכה בכתפיה והמשיכה לקרוא.
"תמשיכי לצייר." אמר אדם, מנסה להסב את צומת ליבה של אליזבת
אליו.
"אני עוד דקה מסיימת את הספר." ענתה ואדם התייאש ויצא מחדרה.
לאחר כמה דקות של קריאה אדם סיים את הסיפור הראשון ומחדרו
נשמעה צעקה, "וואו!" כל המשפחה רצה מהר לחדרו חוץ מאליזבת
שנשארה יושבת ישיבה מזרחית עם מיטתה בחדרה, מציירת עם חיוך קטן
על פניה.
למחרת אדם חזר הביתה עם חבריו מביה"ס. הוא תיאר להם בהתלהבות
את אשר מתרחש בסיפורים. "אני אומר לכם, היא גאון!"  אמר
לסיכום.
"הא!" אמר תומר, אחד מחבריו של אדם. "והנה הגאונה הקטנה."
"ליז!" קרא אדם בהפתעה, הוא לא הצליח להוציא מילה נוספת מפיו
והיא כבר הוציאה שתי ערימות דפים, אחת סיפורים והשנייה
ציורים.
אדם לקח את הערימות ואליזבת המשיכה הביתה במהירות. אדם צחק
ואמר לחבריו, "רואים איזו צייתנית?"
הם צחקו קצת ואדם הכניס את ערימת הציורים לתיק, לראשונה מזה
שנים הוא התמקד במה שכתוב יותר ממה שמצויר.
הם חילקו את הסיפורים ובמשך מספר דקות הם קראו בדממה.
"וואו!" הם אמר כשסיימו. "חזק!"
"אמרתי לכם." אמר אדם. היא עוד תהיה בכותרות." הוסיף בהתלהבות.
"אם לזה היא מסוגלת בגיל 11 תארו לעצמכם מה היא תעשה כשהיא
תהיה בת 30!"
חבריו הנהנו. "חתיכת אחות יש לך שם." אמר בן.
"כן," חבריו הסכימו ועוד מישהו שאל, "מה עם מאיה?"
"מה איתה?" שאל אדם.
"מה קרה ליצירתיות שלה?" שאל תומר.
"זה פשוט מאוד...אין לה." הוא צחק. "היא סתם פרחה מקצועית."
"אז זה לא משהו שעובר במשפחה." אמר דור.
"לא, זה משהו ייחודי רק לליזי."

פרק 3- הקולות
ביום הולדתה ה-12 היא ביקשה שיעזבו אותה במנוחה כי היא חייבת
לכתוב. היא כתבה במרץ ספר אימה.
מסופר על ילדה שהוריה היו עניים מאוד ולכן נאלצה הילדה להכין
בעצמה את בובותיה. הבובות היו סמרטוטיות ומכוערות מאוד והילדה
התביישה לשחק איתן עם חברותיה שתמיד באו עם ערימת בובות חדשות,
חייכניות וחמודות שגרמו לילדה הרגשה נוראית של נחיתות אך
מכיוון שלא הייתה לה ברירה נאלצה הילדה לסבול את הצחוק המר
והכואב של חברותיה. היא הוציאה את זעמה על בובותיה. כשעונש היא
נכנסה למחילה בה הבובות האומללות פשטו את עורה ותפרו לה מחדש
גוף של בובה בכאב ובייסורים אינסופיים.
הילדה לא מתה בתוך הבובה למרות שהבובות פירקו אותה לגורמים,
מוחה, עיניה, פיה וליבה עדיין היו דחוסים בתוך הצמר הצהוב
וחם.
אליזבת סיימה את הסיפור במשפט, "הכל מתחיל ונגמר בבובות."
אדם ישב על המיטה של אליזבת וקרא את הספר, הוא ישב שם כל היום,
לא מסוגל להפסיק.
אליזבת ישבה ליד שולחנה וציירה, היא מדי פעם העיפה מבט אל אחיה
וחייכה קלות, כשהוא לא שם לב כמובן.
כשסיים לקרוא הוא קם אליה ונישק אותה. "את מדהימה." הוא אמר
ויצא מן החדר משאיר את אליזבת סמוקה.
היא נשכבה על מיטתה, מחייכת, ועצמה את עיניה.
בחלומה היא הייתה במקום חשוך, היא לא יכלה לראות דבר ועיניה לא
הצליחו להתרגל לחושך, זה היה כאילו היא עצמה עיניים ולא יכלה
לפתוח אותן.
היא הקשיבה לשיחה של שני אנשים, או אולי יצורים? לא היו להם
קולות אנושיים והם נשמעו זעירים. היא לא ידעה מהם אבל הם היו
שם.
"אנחנו מאבדים אותה, ראית מה קרה שם!"
"היא צריכה עוד קצת ואנחנו צריכים עוד קצת זמן."
"אם זה ימשיך כולנו נעלם!"
"אני יודע שזה קשה ושהזמן אוזל אבל היא מבקשת עוד."
"אבל אין עוד."
"יש! חייבים להשתמש בזה."
"לא! זה מסוכן מדי, בשבילנו."
"חייבים."
"אני לא מסכים לזה."
"גם אני לא אבל היא תהרוג אותי, את כולנו."
"אבל היא תהרוג אותנו קודם."
"חייבים."
"בסדר, תעשה מה שבא לך אבל אני אומר לך שאתה תהרוג את כולנו!
אין לנו זמן ואין לנו את היכולת בשביל זה."
"תודה."

אליזבת קמה בשש בבוקר עם רעיון חדש, משהו שבחיים לא עשתה ומשהו
שבחיים לא חשבה שתעשה אבל היא ידעה שהיא חייבת לעשות את זה.
היא יצאה מחדרה והלכה לכיוון המטבח שם אמה הכינה ארוחת- בוקר.
"אמא, אני לא רוצה ללכת לביה"ס." אמרה בקול צרוד. היא למדה את
זה מאדם שהיה מנסה להתחמק מביה"ס כמעט כל יום. "אני חולה."
"מה קרה מתוקה?" אמרה אמה והתקרבה אליה. היא שמה את ידה על
מצחה של אליזבת. "אין לך חום."
"אני לא מרגישה טוב." אמרה ואחזה בחוזקה בבטנה.
"טוב, טוב. תחזרי למיטה." אמרה ואליזבת נזהרה שלא להראות יותר
מדי מאושרת. "את צריכה משהו?"
"הממ... חשבתי אולי לנסות לתפור, אני יכולה?" שאלה.
"כן, אבל את לא יודעת איך ואין לי עכשיו זמן להסביר לך, אני
חייבת לרוץ לעבודה." אמרה אמה. "אולי בפעם אחרת?"
"לא." אמרה אליזבת. "אני אסתדר."
"בסדר חמודה." אמרה אמה ואליזבת חזרה למיטתה.
לאחר כמה דקות אמה נכנסה לחדרה עם בדים, חוטים, מחטים וכל
הציוד הדרוש בתוך קופסא גדולה.
"טוב אני הולכת," אמרה אמה לאחר שמה את הקופסא על השולחן. "ביי
מתוקה, תרגישי טוב." הוסיפה ויצאה מהחדר.
"ביי." אמרה אליזבת ונשאה במיטתה עד ששמעה את אמה יוצאת
מהבית.
כששמעה את דלת הכניסה נטרקת קפצה מהמיטה והחלה לתפור. היא לא
ידעה מה היא בדיוק תופרת אבל משהו בתת מודע שלה ידע ורק אחרי
עשר דקות של תפירה היא קלטה שהיא תופרת בובה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שאליזבת תפרה משהו והיא עשתה את זה
במיומנות אדירה, היא עצמה לא הבינה מאיפה היא קיבלה את זה.
תור רבע שעה סיימה את הבובה הראשונה ולא בזבזה שום זמן מיותר
והחלה להכין את השנייה.
אחרי שעתיים היא עצרה לשתות כשחמש בובות ישבו להן על המיטה שלה
ועיני הכפתורים שלהן בוהות באליזבת העובדת במרץ.
היא התחילה להתעלל בהן, תפרה בובות ואז הוציאה להם חלקים, פשטה
את עורן, דחפה להם מחטים לגופן, תפרה גפיים וכפתורים במקומות
שונים בגופן, פרמה את התפרים והשאירה את הצמר חצי בחוץ...
בזמן שעשתה את זה נזכרה שכאשר התחילה לצייר את הבובות היא
ציירה אותן רגיל, כבובות ורק אחרי כמה ימים התחילה להתעלל בהן
באמת. זה נראה לה חשוד.
ברגע שחשבה על זה גופה התעוות והיא לא הצליחה להמשיך לתפור,
היא ניסתה לגמור את הבובה אך היא כל הזמן דקרה את עצמה וגרמה
ליד שלה לדמם.
היא נשכבה על המיטה ונרדמה.

"ליזי," אמר אדם וניער את אחותו קלות. "ליזי תתעוררי."
אליזבת פתחה לאט את עיניה. בהתחלה לא ראתה כל כך טוב וכל מה
שיכלה לראות היה חפצים מעופפים אבל הראייה שלה הסתדרה לאחר כמה
דקות והיא יכלה לראות את אחיה.
"נו, מה עשית היום?" שאל אדם כשראה שאליזבת התעוררה והתיישב
לידה.
"תפרתי." היא ענתה.
"כן, אני רואה." אמר אדם. "בובות יפות מאוד אבל היד שלך דיממה,
חבשתי לך אותה."
אליזבת הרימה את ידה אל מול פרצופה והסתכלה על ידה החבושה.
"אני נורא דואג לך." אמר אדם ושם את ידו על כתפה. "מה קורה
לך?"
"כלום, לא יודעת איך זה קרה." אמרה אליזבת במהירות ודמעה זלגה
לה על הלחי.
"זה בסדר, עכשיו תנוחי." אמר אדם בקול אבהי.
אליזבת עצמה את עיניה ולראשונה בחייה היא חלמה על פרחים. זה
היה חלום נפלא, אליזבת רצה בשמלה צהובה דקיקה בשדה ענקי של
פרחים בשלל צבעים. היא חייכה והחלום נמשך כל עוד אדם ישב שם
לידה וכשהוא הלך הכל החשיך.
הייתה דממה , אליזבת לא הייתה מסוגלת להוציא הגה מפיה אבל היא
הייתה מבוהלת.
לאחר כמה דקות שני יצורים התקרבו והיא יכלה לשמוע את שיחתם.
"היא נאבדת לנו, מה זה היה החלום הזה?!"
"אני לא יודע ואני גם לא מרוצה, היא בכלל רותחת."
"אמרתי לך שזה מסוכן מדי, היינו צריכים לשחרר אותה ממזמן!"
"אלו לא התוכניות שלה."
"אנחנו לא עובדים לפי התוכניות שלה."
"אני יודע אבל חייבים להמשיך כרגיל עד שנכה את המכה."
"אני מניח שאתה צודק." הוא נאנח. "אבל זה כל כך מכעיס אותי."
"מתי המרד?"
"מה?"
"אוף למה אנחנו חייבים לבוא לכאן?"
"כדי שהיא לא תשמע אותנו."
"אבל כאן היא שומעת אותנו."
"אבל היא תשכח."
"בוא, יש לי מקום יותר טוב פה, ואני צריך שתספר לי כמה
דברים."
"כמו מה?"
"כמו מתי המרד? איך תוקפים? מה תוקפים? איפה תוקפים?"
"אתה יודע את מה תוקפים וכל שאר המידע אני לא יכול להגיד לך."
"למה?"
"מכיוון שבמועצה לא בוטחים בך והם אסרו עליי לספר."
"אבל זה לא פייר."
"אין מה לעשות."
"המקום הזה עושה לי צמרמורת."
"מה שבחוץ מצמרר עוד יותר."
"אני יודע..."

פרק 4- הכישרון נוזל בין האצבעות
אליזבת שכבה על הבטן בחדרה. בידה האחת היא החזיקה עיפרון ועל
ידה השנייה השעינה את ראשה.
הדף שהיה מולה היה חלק, מזה יומיים שהיא אינה מסוגלת לצייר,
לכתוב או לתפור.
מה קורה לי? שאלה את עצמה.
"מתוקה?" נשמע קולה של אמה מחוץ לדלת הסגורה. "את שם?"
"כן אמא." ענתה אליזבת.
אמה פתחה את הדלת והסתכלה על החדר ועל אליזבת.
"כן...?" אמרה אליזבת אחרי דקה של דממה.
"תראי, אדם אומר שאת חולה ואני יכולה להבין למה, תראי את
הבלאגן הזה." תזכירו לי להרביץ לאדם אחר כך. חשבה אליזבת
והתיישבה על המיטה."אני רוצה שתיכף ומיד תקומי, תשימי את הדפים
והעפרונות בצד ותעשי קצת סדר בחדר הזה, מובן?"
"כן." אמרה אליזבת ונאנחה.
אמה יצאה החוצה וסגרה את הדלת.
אליזבת קמה במקומה באנחה נוספת והחלה לסדר. היא אספה רק את
הספרים והמחברות שהיו על הרצפה כשהחליטה שהיא חייבת לשבת. היא
התיישבה על מיטתה ליד ערימת הספרים והמחברות.
זה לא עובד ככה. חשבה ומיד צץ לה רעיון. אני אעשה מה שאדם תמיד
עושה כשהוא נאלץ לסדר את חדרו. וקמה ממקומה.
היא יצאה מהחדר על קצות האצבעות ופסעה לחדרו של אחיה. היא לקחה
דיסק שהיא זכרה שהוא הכי שומע, איזו להקה בשם "Pink Floyd" ואת
הטייפ שלו וחזרה לחדרה בשקט.
זה היה הרבה יותר קל וכיף לסדר ככה, עם מוזיקה, היא אפילו
התחילה לשיר את השירים אחרי ששמעה אותם כמה פעמים.
"Hello... hello... hello... is there anybody in there"
בסופו של דבר אדם התפרץ לחדרה. "ליזי!"
"אה?!" היא נבהלה וקפצה אחורה.
הוא התחיל לצחוק ואז התנצל. "אני מצטער, הייתי חייב." הוא חייך
והיא סלחה לו. "קיצר למה לא אמרת לי שהתחלת לשמוע מוזיקה טובה?
למעשה, למה לא אמרת לי שהתחלת לשמוע מוזיקה?"
"אני מצטערת, אמא אמרה לי לסדר את חדר וזה היה נורא משעמם אז
חשבתי לעשות את מה שאתה עושה תמיד." היא אמרה.
"זה בסדר אחות קטנה שלי, פשוט פעם הבאה תגידי לי, דיי התחרפנתי
מזה שלא מצאתי את הדיסק ואת הטייפ." הוא חייך אבל אליזבת
הסתכלה עליו במבט תוהה.
"דיי מה קרה לך?" היא שאלה.
"אה, נכון, איך יכולתי לשכוח, את לא משתמשת בסלנג." הוא צחק
ויצא מהחדר.
עד מהרה אליזבת גמרה את רוב החדר ונשאר לה רק את הארון, היא
החליטה לסדר אותו כמו שצריך ולכן הוציאה את כל הבגדים מהארון
קודם.
זה הרבה עבודה. חשבה לאחר שהוציאה את כל הבגדים והסתכלה על
הערימה הגדולה שביקשה שיקפלו אותה.
היא החליטה שהיא תעשה בדיקה אחרונה לפני שתתחיל לקפל. היא פתחה
שוב את הארון ולמרבה הפלא היא מצאה משהו שנראה היה עשוי
מזכוכית כחולה, היה לזה צורה של חלון עם מסגרת שחורה וזה היה
מחולק לארבעה חלקים שווים, בצד הייתה ידית נעולה במנעול שחור
וגדול.
מה זה? שאלה את עצמה. "אמא!" קראה. "אמא, בואי מהר!"
אחרי שתי דקות אמה נכנסה לחדר. "מה קרה חמודה?"
"יש, יש כאן משהו." אמרה אליזבת וקולה רעד.
"על מה את מדברת מתוקה?" שאלה אמה והתקרבה אל אליזבת שעמדה ליד
הארון.
"תראי," אמרה אליזבת והצביעה על הארון. אמה התקרבה והסתכלה על
הדבר יותר ויותר מקרוב כשלפתע נבהלה וקפצה לאחור.
"מה זה? מה קרה?" שאלה אליזבת.
"לא יודעת, אני אקרא לאבא." אמרה אמה ויצאה מהחדר במהירות.
אליזבת התיישבה על הרצפה קרוב לארון. מה זה? חשבה והביטה אל
תוך הארון, בדבר דמוי החלון. היא הושיטה את ידה וליטפה בעדינות
את הזכוכית. היא קירבה את ראשה כדי להקשיב וכל ראשה וכתפיה היו
בתוך הארון. היא הייתה 2 ס"מ מהדבר כשנשמע בום! אליזבת נבהלה
וקפצה לאחור. היא הביטה שוב בדבר בחשש וראתה משהו שחור דבוק
לזכוכית.
"אמא!" היא צרחה.

פרק 5- הדבר
הוריה של אליזבת ניסו לברר מה הדבר אשר נמצא בארונה של בתם.
אחרי יומיים הם ניסו לשבור את המנעול אך הם גילו שהמנעול היה
חזק מדי, הם הניחו אחרי שבוע של ניסיונות כושלים שזה היה שם
עוד לפני שעברו לכאן והניחו לדבר להמשיך להיות שם.
אליזבת בשבועיים הראשונים לא הסכימה לישון בחדרה אבל לאחר מכן
נרגעה. היא גם הייתה נסערת מהעובדה שידיה לא נתנו לה לצייר או
לכתוב מזה שבועיים.
"מה קורה לך ליז?" שאל אדם כשנכנס לחדרה של אליזבת וראה ששוב
שולחנה ריק מציורים או סיפורים.
"אני לא יודעת, אני לא מצליחה!" אמרה בכעס.
"בסדר, בסדר." אמר אדם ויצא מהחדר שלה.
השבוע עבר בעינויים בשביל אליזבת, נראה היה שהידיים שלה נלחמות
עם עצמן. מדי פעם היא מצאה את עצמה מושיטה יד לדפים ולעפרונות
ומיד מחזירה את היד לפני שמצליחה לאחוז במשהו. וביום ראשון היא
חשבה שהיא ממש משתגעת, יד ימין שלה לקחה עיפרון והחלה לצייר
קווים על נייר בזמן שיד שמאל החלה לשרוט את יד ימין ולהכות
אותה ופיה משך אותה קדימה ונשך את ידה עד שירד לה דם, אליזבת
צרחה בכאב אבל לא יכלה לעצור את עצמה, לבסוף הוריה נאלצו לקשור
אותה למיטה.
מאוחר יותר באותו יום אליזבת שכבה על מיטתה, היא ניסתה להירגע
אך ידיה עדיין חשבו בעצמן והיא נאלצה לקשור אותן. זה כאב לה,
הקשירה, יד ימין שלה הייתה מלאה נשיכות ושריטות עד שעורה הלבן
כבר התקלף והיא נשארה מדממת אבל היא לא הסכימה לתת לידיים שלה
להתחיל שוב, היא ידעה שזה לא יכול להיגמר בטוב.
היא ניסתה להירדם ואחרי שעתיים מייגעות של התהפכויות במיטה היא
הצליחה. היא מעולם לא ידעה על מה בדיוק חלמה אבל היא ידעה דבר
אחד, יד ימין ניצחה, היא הייתה חייבת לצייר.

היא לא הבינה מה ציירה, זה לא היה דומה לשום דבר שאי פעם ניסתה
לצייר. זה היה חפץ שחור בגודל אצבע, הוא דמה ל... למפתח.
אז זה מה שזה. אמרה לעצמה כשקלטה. זה מפתח, אבל שפותח מה?
ואז כשתשובה לשאלתה יד ימין שלה החלה לכתוב לאט על הדף,

"הסתכלי ישר, אל הארון...שם התשובה."

הכתב היה מוזר, כתב ישן. זה היה מוזר, היא ידעה שכך נראה כתב
כשכותבים עם נוצה אבל זהו היה עיפרון.
אליזבת הרימה לאט את ראשה אל הארון. ארונה היה סגור ורק המראה
הייתה שם, מחזירה את הבעתה התוהה של אליזבת כשלפתע כתם שחור
כאילו נשפך על המראה. אליזבת נבהלה אך היא הייתה המומה מכדי
לעשות משהו, רק חיכתה והביטה בכתם.
נראה היה שיד בלתי- נראת  מנסה לכתוב משהו,

"קודם      תני        ליד          שמאל        לצייר,      
הפסדנו         עזרה!"

אליזבת נבהלה, היא קראה שוב את מה שהיה כתוב על המראה והביטה
ביד שמאל שלה. היא חשבה קצת. מה אני אמורה לעשות עכשיו? מה אם
יד ימין לא תיתן לי? היא עצרה את מחשבותיה וניסתה להזיז את יד
ימין אבל היא לא זזה.
"בסדר, אז לא בדרך הקלה בדרך הקשה." אמרה אליזבת וניסתה עם יד
שמאל שלה לקחת את העיפרון. זה היה קשה, יד ימין הייתה חזקה
מאוד אך יד שמאל הייתה גם כן. זה נמשך כמה דקות ובסוף אף אחת
לא ניצחה, העיפרון נשבר.
יד שמאל מיהרה ולקחה עיפרון נוסף והחלה לצייר, אליזבת לא הבינה
מה זה. זה היה נראה כמו כרטיס. כשיד שמאל סיימה להכין את הצורה
שלו היא התחילה לכתוב,

"ה ע ו ל ם   ש מ ח ו ץ   ל ק י ר ו ת "

אליזבת לא הבינה את המשמעות אבל נתנה ליד להמשיך. יד שמאל
הוסיפה קו על הכרטיס וכתבה למטה.

"כדי להוציא ציור מהדף עלייך להקיש פעמיים, עזרי לנו! חפשי את
טירין!"

אליזבת הסתכלה על שני הדפים. מה עליי לעשות? שאלה את עצמה. היא
ידעה שהיא לא יכולה לחיות ככה.
היא הניחה את הדפים. לא, אני לא מסוגלת. היא חשבה ויצאה מהחדר.
לא לפני שאני אגיד שלום.
"אמא!" היא קראה ונתנה לאמה חיבוק גדול.
"בשביל מה זה יקירה?" שאלה אמה וחייכה.
"סתם." אליזבת חייכה, לפתע היא חשה משהו מוזר, הרגשה שפספסה כל
חייה. כל חיי הפסדתי את זה בשביל ציורים? חשבה והיא ידעה עכשיו
שהיא חייבת לעשות את זה, היא חייבת לגרום להם להפסיק.
היא חיבקה גם את אביה ונתנה לאחותה נשיקה למרות שהחליפה איתה
מילה פעם בשבוע. כשהגיע תורו של אדם היא היססה. הוא עדיין כעס
עליה, או לפחות כך חשבה.
היא נכנסה לחדרו בשקט, הוא ישן.
כמה טוב שלמדתי להיות שקטה כעכבר. חשבה בזמן שהתקרבה אליו על
קצות האצבעות. היא נתנה לו נשיקה על הלחי והוא חייך, עדיין ישן
אבל מחייך.
היא חייכה גם ולחשה, "אני אוהבת אותך."
היא יצאה מחדרו וחזרה לחדרה. היא סגרה את הדלת ולקחה את הדפים.
אני יכולה לעשות את זה, בשביל אדם. היא אמרה לעצמה והקישה עד
הדפים פעמיים. שני הדפים עפו באוויר ונשרפו ומתוך האפר נפלו
לידיה שני חפצים, מפתח שחור ומוזר וכרטיס שחור וחד.
אני פוחדת. חשבה כשהתקרבה אל הארון. היא נשארה עם המחשבה הזאת
כמה שניות ונשמה עמוקות. היא עמדה מול הארון, אבל אני עשה את
זה בכל מקרה. ופתחה אותו.