[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שרון ארובס
/
תפוזים

היום אני צריך לקחת את הבת שלי מבית ספר, אותו בית ספר שכל כך
אהבתי לשחק בו בימי ילדותי שלי .
כמעט כלום לא השתנה. מגרש הכדורסל אולי קצת יותר קטן עכשיו
ואפילו שמתי לב שעדיין לא סידרו את הסל שקרוב יותר לגדר והוא
עדיין באותה זווית מטה לנפול -עשרים שנה הוא עדיין לא נפל
וכנראה גם לא ייפול. בנו פה מקלט גדול להציל את כל הילדים,בנו
פה גדר גדולה להסתיר את הילדים, בנו פה מורות קשוחות כדי לא
לתת לאהבה לחדור. פתאום העצים וחלל הבטון של בית הספר נראה
כאלה אפורים  ושחוקים -עץ ללא עלים, בטון ללא צבע .
אני יושב לי ברכב הממוזג השלי ושומע סיפורים של אנשים שמדברים
על עצמם וכל כך מיואשים שהרדיו בולע אותם אל תוך אחד התדרים
שלו ומצמצם אותם לקול דיגיטאלי.יש אישה שהתחילה לבגוד בבעלה כי
היא פשוט גילתה רק עכשיו שבמשך 20 שנה גם הוא מפזר את זרעו
לכמה נשים מיואשות אחרות שגילו שבעליהן בוגדים בגלל ש... אפילו
סיפור לילי שמעתי באמצע הצהריים -סיפור על גבר שמאוהב בחברו
הטוב ביותר שגדל איתו. הם היו בגן הילדים,בית-ספר אפילו בצבא
דאגו לשרת קרוב אחד לשני, אבל עכשיו החבר מתחתן ולו נשבר הלב
-אפילו התאבדות עלתה על דל מחשבתו.
פתאום שמתי לב שאני יושב ברכב בזוית מסוימת מול הכניסה לבית
ספר כשמאחריי אולם הספורט הישן.  בין רגע נזרקתי 12 שנה אחורה
לאיזה לילה סוריאליסטי והזוי. לילה שאם אני זוכר נכון היה
בדיוק בעידן של אותה מלחמה לא קונבנציונאלית, לא מובנת, לא
מלחמה .כולם פתאום החליטו שסוף העולם קרב.
נבואות שמימיות של נביאים זועמים, השערות מחרידות של פרשנים
לחוצים ושקט שלפני ההפצצה. הייתי נער וכל מה שעניין אותי הוא
למצוא פורקן לאותם הורמונים שגואים בי ואולי בכך למצוא מזור
לפצעיי. החלטנו לארגן מסיבת סוף העולם (ממה שהתברר כמשהו מחלק
ממחתרת שצברה מימדים בכלל לא מחתרתיים). המיקום נבחר בקלות,
המושב של החברה הטובים המטורפים עם הניצוץ החייתי בעניים. כל
מה שנשאר לנו היה לדאוג לבירות  ומוסיקה. לבנות משום מה לא
היינו צריכים לדאוג,הן פשוט באו.טפטוף הנערים החל לזרום
והמוסיקה החלה להתגבר ברקע,כבר בהתחלה רני נזרק משאיפת יתר של
אלכוהול והחל להקיא את נשמתו.
אני שותה לי את הבירה הזולה והקרירה בלילה קר ומתחיל להרגיש את
השכמות נרפות קצת והרגליים נעשות קלילות.נערות ונערים רוקדים
עם צחוק שמשתלט על כל גופם ונשמתם. רגש מלא באהבה מציף אותי
והאושר הוא גדול, כל כך גדול שכבר אז ידעתי שאולי הוא לא
יחזור.
הנערות היפות מפזזות להן כמו בריקוד אינדיאני רווי בטרנס
אינסופי. ולאט לאט רגלי ניתקות מן הקרקע,הבטן מתכווצת והידיים
עולות לאוויר. אני מרגיש את הצלילים, הבאסים והמקצב של התופים,
הפה שלי נפתח ומתחיל לשיר בסנכרון מלא עם הלהקה המתנגנת. אני
קופץ ומסתובב ומתחבר ופותח את ידיי ומפזר קרני לייזר של אהבה
ועוצמה לכל הסובבים אותי.
נורית,עינת,ארז,דרור,קובי,קרן,סתיו כולם מסתובבים סביבי כאילו
הייתי אותה המדורה של האינדיאנים שפותחת פתח אל עולם האלים
שלהם ומבקשים לגעת ולקבל ולו קצת מגן עדן .
אני לא זוכר כמה זמן זה נמשך. הייתה זו  מיכל שהוציאה אותי
החוצה להצטנן קצת וליהנות מצינת המושב של חודש ינואר עם ריח
פרדסים חמוץ. הריח כל כך חזק ,האדמה הלחה, העלים היבשים על
הקרקע והמעיל שלי שפתאום מיששתי אותו מתחתיי ועיניי המתגלגלות
שנפתחו באיטיות רק כדי לגלות שמיכל מעליי.
שיערה הארוך והגולש כיסה את עורה הלבן היפה והחלק ,עיניה
עצומות וראשה מוטה קלות לאחור. גופה הנערי רועד כולו,קצת מהקור
אבל במיוחד מהמעמד. אני זוכר שחשבתי שאני באמת ובתמים חולם את
הכול,לכן הייתי חייב לתפוס את זרועותיה בחוזקה כל כך חזק שהיא
אפילו עצרה לרגע פתחה את עיניה ומלמלה "אני אמיתית ואתה אמיתי
ואני שם ..." . היא ידעה, היא פשוט ידעה.
פרץ האהבה לא אחר לבוא והרגשתי כאלו כל הוויתי וגופי ונפשי
נשאבים החוצה מתוך רצון למלאות את מיכל בכל כך הרבה אהבה
שרציתי שתרגיש. עיניי נעצמו,נ שימותיי החלו לחזור אט אט אליי
והקור נהיה אמיתי מרגע לרגע. מיכל שתקה,לבשה את הג'ינס הדהויים
שלה הישירה מבט נישקה אותי קלות על שפתיי והתפוגגה אל תוך
הערפל שכיסה את הפרדס. שתי סטירות לחי קטנות העירו אותי."אבא ?
זו אני תעורר כבר צריך ללכת לבקר את אימא !". ריר נזל משפתיי
בעודי מתמתח במושב הרכב."איפה הנשיקה שלי שחיכיתי לה כל כך
הרבה ??!!" .קיבלתי אותה ויכולתי לחזור ולהניע את הרכב . "אבא,
אל תשכח שצריך להביא תפוזים לאמא !!".
בדרך לשם עצרתי ליד עץ התפוזים בגינה הגדולה והנחתי אותם
בסלסלה מקש על לוח השיש שחרוט אליו באותיות שחורות " אהבה שאין
כמותה - מיכל לשם ת.נ.צ.ב.ה."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשאני אצא
מוויאטנם, אני
אקנה מכונית
אדומה ואסע בה
בכל רחבי ארה"ב
עם החברה היפה
שלי והתיק המלא
כסף שיהיה לי
מהעסק של המכירת
שרימפסים שאני
עומד להקים.


מילותיו
האחרונות של
שחקן בסרט
הוליוודי מעצבן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/5/03 2:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרון ארובס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה