תמונות מחייה של תמר, ילדה יפה שגדלה להיות אישה יפה ומבולבלת,
שמתוסבכת קשה עם המיניות שלה בעקבות מאורעות לא נכונים שעברה
בילדותה

תמונה א' מערכה א'
אור חלש עולה בסוף הבמה, אפשר לראות מיטה רחבה ומתחת לשמיכה
זוג מתנועע בצורה שברור מה קורה שם. קולות של צחקוקים וגניחות.
נמשך מספר רגעים. ואז דומם.

דמות אישה יוצאת מהשמיכות ומגיעה מכיוון המיטה. היא לבושה רק
בחולצת טי קצרה. פולטת אנחה. היא מתיישבת על רצפת הבמה, מחבקת
את ברכיה בזרועותיה כשהיא מביטה לכיוון הקהל. היא מוארת באור
מעומעם. על הבמה דממה מוחלטת. מרחוק שומעים נביחות עמומות של
כלב. האור המעומעם מתעמעם עוד יותר על תמר, כשקול מוסיקה
ילדותית עולה  וגובר, בווליום שקשה לסבול. הבמה המרכזית נשטפת
אור חזק ועליז. על מרכז הבמה עולה ילדה בקיפוצים קלים ומזמזמת
משהו. היא מחזיקה ביד כמה פרחים. המוסיקה נחלשת. פתאום קול
אביה בוקע מלמעלה, מצל צל שחור על הבמה, מזכיר אלוהים בצורת
ההמחשה.

אבא: (בקול רך) שלום...שלום תמרי...
תמר: הי אבאל'ה. תראה מה מצאתי בגינה!
אבא: זה מאד יפה. שטפת את זה?
תמר: בטח, מה 'תה חושב. ישר.
אבא:  תמרי... בואי רגע
(תמר פוסעת קדימה)
אבא: את יודעת שאבא מאד אוהב אותך. נכון?
תמר: בטח. הכי בעולם.
אבא: בואי, תתני לאבא נשיקה.
(תמר מחבקת את עצמה ונותנת נשיקה לאוויר. ואז קופצת אחורה
בבהלה)
אבא: אל תפחדי חמודה. אני רוצה ללמד אותך משהו כיפי. משהו של
גדולים.
(המוסיקה נפסקת באחת. האורות על הבמה מטלטלים את הילדה, בהתחלה
יש אורות עדינים המשחקים בה)
תמר: אבל זה לא כיף...
(האורות נעשים אלימים וקצרים)
תמר: אבא זה לא כיף לי...אולי נפסיק? יש לי משחק אחר שלמדתי
בגן!...
(האורות ממשיכים להאיר אותה ולהחשיך אותה מכל הכיוונים, רואים
אותה נאנקת ומתפתלת.)
תמר: (מתחילה לבכות) אבא...זה שורף לי בפיפי...
(האורות ממשיכים להשתולל בגופה של הילדה ולטלטל אותה, עד שהיא
נופלת על הבמה. האור הראשוני והחד שהתמקד בה חוזר.)
אבא: (מתנשף ונשמע כאילו פתאום הבין מה עשה) תמר... (חוזר
לעצמו וקולו הופך קר וקשה) שלא תעיזי להגיד שום דבר לאימא שלך!
היא מאד תכעס עלייך על זה! (שתיקה) זה יהיה הסוד שלנו, בסדר
תמרי?
(הילדה יושבת על הבמה פשוטת איברים, רגליה פשוקות קדימה וידיה
תומכות בה. היא ממררת בבכי. האור יורד עליה. נותר אור מעומעם
על תמר הגדולה בפינה שבוהה קדימה. חושך מוחלט.)

תמונה ד' מערכה אחרונה
על הבמה ספה, שולחן אוכל ועליו מפה, על הקיר תמונה של גבר צעיר
מחייך, דלת המובילה לחדר אחר ודלת כניסה בצד. תמר ורועי עומדים
ליד הדלת. תמר מסתובבת ללכת.
רועי: וואו וואו, לאן נראה לך שאת הולכת? אמרנו שעושים את זה,
נכון? בואי חמודה, אני איתך. אל תדאגי.
(מצלצלים בפעמון. בפנים נראית האימא, אישה מבוגרת בשיער קצר
ומחומצן, שמלה פרחונית. מראה טרחני משהו.)
אימא: רק רגע!
(פותחת את הדלת בחיוך מעושה, אך כשרואה את הבאים מחווירה
ונראית מבולבלת. בהתחלה יש שתיקה)
רועי: ערב טוב גברת ליפמן, אני רועי, ובאתי עם תמר לשתות קפה,
יש לך זמן בשבילנו?
אימא: (מתעלמת ממנו) ש...שלום תמרי, מה...מה את עושה כאן?
תמר: שלום אימא...
(שתיקה ממושכת)
רועי: קצת קריר היום, נכון? אולי ניכנס פנימה?
(שתיהן מתעלמות ממנו, אז הוא עושה מעשה ונדחף לתוך הבית. האימא
ממלמלת)
אימא: תסלחו לי, קצת מבולגן כאן...פשוט לא ציפיתי
לאורחים...הנה, בואו תשבו...איך קוראים לך?
רועי: אני רועי הדר, נעים מאד. שמעתי עלייך הרבה סיפורים...
אימא: אה, כן?...(מחייכת חיוך מבולבל)
(רועי אוסף כמה עיתונים מגובבים על הכורסה, עורמם לערימה,
ומתיישב.תמר מתיישבת קפואה אחריו.)
אימא: (נראית כמתנערת מההלם) או, כמה נחמד שבאים אורחים בערבים
קרים שכאלו, אפילו אם זה בהפתעה...אתם רוצים לשתות משהו? יש לי
תה צמחים שחלטתי בעצמי.
רועי: כן, נשמח. נכון תמר?
(תמר מהנהנת קפואה, והאימא יוצאת אל הדלת הצדדית.)
רועי: חמודה, אל תיבהלי עכשיו. דיברנו על זה, את יכולה. ואני
כאן, אני לא אשאיר אותך לבד. (מלטף את שיערה. האימא נכנסת
ובידה מגש. פונה רק לרועי בדברה)
אימא: בבקשה, זו עוגת גבינה ממתכון שלקחתי מהעיתון בשבת.
תטעמו, אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אתם חייבים לטעום.

(רועי טועם ונאנח בהנאה. תמר לא נוגעת.)
רועי: זה מצוין בחיי, ממה זה עשוי? זו גבינת שמנת?
א: לא לא, זו גבינה מיוחדת שקניתי בחנות בולגרית. הבולגרים
האלה יש להם מעדנים, אתה מכיר אוכל בולגרי? אני כל כך אוהבת את
כל הפיקנטריה הזאת, ובמיוחד כשלפעמ...
תמר: (מתפרצת) תגידי, את חושבת שהוא גם כזה מטומטם ושהוא יקנה
את כל השטויות שלך? ההצגות שלך לא יעבדו עליו!
רועי: תירגעי, חמודה...(מלטף את ידה)
תמר: עליו זה לא יעבוד הפרצופים השלווים שלך וכל ההצגות
הנורמליות האלו,
אימא: ששש, תמרי... (מעיפה מבט עצבני לחלון)
מה את מחווירה? את רוצה שאני אשתוק, שרק שהשכנים לא ישמעו? שרק
כולם יחשבו שאנחנו משפחה מוצלחת וטובה ואפילו אם המחיר הוא
שבינתיים בעלך יזיין את הבת הקטנה שלו בהפסקות הצהריים שלו?
שידפוק לה את החיים ואת הצורה וידחוף ת'ידיים המטונפות שלו
לתחתונים שלה, ורק שאת תוכלי לשתות בחדר השני תה עם החברות שלך
ולצחקק איתן כאילו כלום לא קורה? ומה חשבת כשרחצת אותי וראית
אותי מדממת ופצועה מהחיה הזאת ומכל מה שהוא היה עושה לי?
(תמר מסיימת וכולה אדומה. במשך כל הזמן הזה, האימא עומדת
חיוורת  ומקשיבה.)
אימא: אני לא מאמינה... (מגששת בידה אחר הכיסא ומתיישבת
עליו.)
(רועי עומד בפינה מבלי לזוז. מחכה בפחד לבאות)
אימא: דווקא את... דווקא הילדה הקטנה שלו שהוא כל כך אהב וכל
כך האמין בה... איך את לא מתביישת...אחרי כל מה שהוא נתן לך,
כל החיים שלו הוא השקיע בך. היה מוכן בשבילך למות, איך את
יכולה לדבר עליו שקרים רעים כאלה? וליד הבחור הנחמד הזה...
(תמר חופנת את ראשה בין ידיה. ונראית אבודה. באמצע הדברים היא
לא יכולה להבליג. נעמדת)
רועי: אולי כדאי שנשב, מותק?
תמר: אל תהרגי אותי עוד פעם...בבקשה, פעם אחת הייתה מספיק
כואבת...הוא היה מסדר לך טיולים בעולם וטוען שיש לו הרבה עבודה
ולכן הוא לא מצטרף, הוא היה לוקח אותי לחדר שלכם והיה בועל
אותי על המיטה הזוגית שלכם...ואני בכיתי ואני ביקשתי
שיפסיק...וכאב לי וירד לי דם...וכל הימים שהוא התנדב לרחוץ
אותי...והיה עושה לי דברים שהיו לי מגעילים, אבל ככה אני גדלתי
רק את זה אני הכרתי...חשבתי שככה זה צריך להיות...ואני רציתי
אותך כל כך, שתגני עליי ותגרשי את כל השדים הרעים...ואת הפנית
לי עורף ולא היית שם אף פעם...
(בעוד היא מדברת, עולים האורות, האורות העצבניים והאכזריים
ומצליפים בהם. בנקודה מסוימת האימא נראית כמתחילה לקלוט ופורצת
בבכי חנוק שהולך וגובר. האימא יושבת שפופה על כסא העץ וגוחנת
קדימה, תמר מעליה נואמת, ומאחוריה רועי עומד ולא זז.)