מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים,
אולי רק צרור ורדים שחורים,
שגבעוליהם מלאים קוצים,
בלב השממה.

ואתה הרי ידעת שבלב שממה זו לא יצמחו פרחים נדירים ולא יעופפו
פרפרים צבעוניים. אבל בכל זאת,חשבת "שתפריח את הנגב" חשבת שאם
תעבוד קשה ותתן מעצמך יעלמו המדבריות שמפרידים ביני לבינך.

כמה עצוב היה להביט בך יום אחרי יום,
חודש אחר חודש,
שנה אחר שנה.

נלחם, נאבק, מתמלא אושר מכל ניצן חדש וקמל ביחד עם קמילתו של
אותו ניצן.

כל יום, שניה לפני שעצמת עייניך, נשאת תפילה חרישית בליבך,
ביקשת את הכוח להתמוד אל מול האתגר שהוצב אל מולך.

ואילו אני, הבטתי מהצד ראיתי איך אתה נשחק
ראיתי את הכאב שנאגר במבטך. רציתי להושיט לך יד,
בעצם הושטתי אבל,
אתה מרוב כל המאמצים שהשקעת לא הישכלת לראות את היד המושטת
אלייך ואילו רק היית מתאמץ פחות לתקן דברים ברומו של עולם
הייתה לך הסבלנות להביט בי לרגע ולראות שאיני זקוקה למאמצייך,
להשקעותייך, איני זקוקה להצלה...

ואילו רק היית מבין שאין לי צורך באבירות כי בעצם איני רוצה
בה,כל מה שרציתי התחיל ונגמר בך, כמו שהכרתי אותך ,כמו שידעתי
אותך בפעם הראשונה ללא כל גילויי האמפטיה מצידך.

מעולם לא חיפשתי מישהו שילחם את מלחמותי שלי.
כל מה שרציתי בעצם זה אותך שתהיה לצידי, תביט בי מהצד, תאהב,
תנחם כשצריך, אבל לא יותר מזה.

מעולם לא הבטחתי גן של שושנים,
אולי רק צרור ורדים שחורים,
שגבעוליהם מלאים קוצים,
בלב השממה.

ואילו רק היית מניח לי להצמיח את השממה לבד, בדרכי שלי,
אני ורק אני,
היית מקבל את גן העדן פרוש לפנייך מחכה לעטוף אותך.

ואני,
אילו רק יכולתי לתת לך להפריח את השממה עבורי,
לא הייתי מאבדת אותך.