סוף-סוף בבית, הבית שלה.
ועדיין, כל-כך לבד...
שוכבת על הגב הדואב במיטתה המוכרת, מרימה ידה לכבות את האור
המסנוור.
חושך... היא בוהה בתקרה, השחור הופך אט אט לאפור לבנבן, החדר
מתחיל להתבהר. עיניה כבר יכולות להבחין שוב בחפצים על שולחן
הכתיבה שלה, בארון וגם בחפץ החדש הניצב שם ליד מיטתה, כל-כך
קרוב, כמעט אנושי, מביט בה ומחייך חיוך נבזי, בלתי נראה.
קירות החדר עירומים לגמרי, מעוטרים סידקי רטיבות.
כאן העבירה את מיטב שנותיה, חשבה, היא חשה צביטה קלה
במעלה ביטנה, אכזבה.

הזמן עובר לאיטו, השעון הקטן שקיבלה במתנה סופר למענה
את השעות שחולפות - ללא שינה "השעה 2", "השעה 3",
"השעה 4", היא מחזירה מבטה לתקרה, מתעלמת מזה
הניצב שם, ליד מיטתה,
ונותנת לדימיונה לזרום, לחלום בהקיץ,
...שדה פרחים לבנים, והיא בשמלת קיץ פרחונית  
גופה תמיר וקליל, היא רצה בין הפרחים הריחניים
צחוקה המתגלגל, שכבר כמעט שכחה מה צלילו, מהדהד...
והוא אחריה, מהלך באדישות המתוקה שלו, בצעדיו הגדולים,
הבטוחים, מביט בה בהערכה, הערכה אמיתית, עמוקה  
הערכה שהיא אינה ראויה לה,
מעולם לא הצליחה להתרגל לעובדה שאהב אותה כל-כך  
כאילו ללא שום סיבה נראית לעין.
היא לא הספיקה לומר לו כמה הוא יפה ואהוב וחסר... ועכשיו הוא
לא ידע לעולם, כי הלך לעולם שכולו טוב, האומנם?

מחשבותיה נדדו פתאום, ילדה מחייכת, צהובת שיער,
מטפסת על עץ צהוב, תפוזים, המון ירוק מסביב, הכל פורח,  
הילדה מביטה מלמעלה, מפזמת שיר ישן, אהוב...
אוזניה מצפצפות פתאום, כאילו לאות הזהרה, גופה קופץ בבהלה,
ידיה תופסות את הסדין, כאילו לעצור עצמה מנפילה לתוך תהום.
חזרה למציאות! היא מנסה לחפש בנבכי מוחה, מה היה הדבר
המרגיע כל-כך עליו חשבה לפני שניות אחדות, אך ללא הועיל -
זה נמחק!

היא כל-כך אהבה את הרגעים בהם הצליחה להתנתק מהמציאות,
לתת לדימיון לזרום, לשכוח הכל!
בכל פעם, לקח אותה דימיונה למחוזות אחרים.
כמה טוב היה אם היה באפשרותה להמשיך לזרום
כך, עם דמיונותיה, לתמיד, להתרומם מעל העולם הזה, מעל
המציאות, שהפכה פתאום כל-כך כואבת... אולי זהו המוות? ריחוף
תמידי בדימיונות יפים ומרגיעים...
אם רק היתה יכולה לאמת זאת, היתה זורקת את גופה הדואב מהמקום
הגבוה ביותר אליו תוכל לשאת אותה המעלית...
אבל אין דרך לאמת זאת והיא מעולם לא היתה מהסוג שלוקח
סיכונים... ועכשיו... הסיכון כפה עצמו עליה, מבלי שהיתה מוכנה
לזה כלל.

היא העבירה את כף ידה על פניה העדינות,
נתקלת בתחבושת המכסה את התפרים שיהפכו אחר-כך לצלקת שתישאר
לתמיד.
כמה צלקות...        

בוקר. האחות נכנסת לחדר, פותחת את התריסים בחלונה.
"אה, אני רואה שאת כבר ערה, יופי! אני צריכה לעשות לך כמה
בדיקות".
האחות עוזרת לה להתרומם, מקרבת אותו אל המיטה ומעבירה את גופה
הרפוי, החלש, חסר התחושה, אל כיסא הגלגלים... הוא עוטף אותה
בעורו הכהה, היא מביטה בגלגליו בעצב.
חבר חדש...