בסוף אתה מוצא את עצמך יושב מול איזה בית זונות בבנגקוק, או
שזה לא בית זונות אבל הבחורה תמצוץ לך בשביל 200 באט. ככה זה,
כל החיים חיכית ודמיינת ופינטזת איך זה יהיה. שלוש שנים של
שירות בבסיס מסריח ותפקיד שלא כל כך אהבת חלמת על הטיול הזה.
כשקיבלת סמל ראשון תלית אפילו מפה גדולה של אסיה על לוח השעם
במשרד ותוך כדי קריאה בספרי הלונלי פלאנט השונים תקעת נעצים
שהסתדרו למין מסלול מתוכנן ועם זאת כללי ונתון לשינויים של
הטיול במזרח. "זה יביא את השינוי הגדול שלי בחיים" חשבת לעצמך.
טיול של תהפוכות, שנה שלמה שבה תוכל לגלות את עצמך ולגבש לעצמך
אישיות. להיות מי שנועדת להיות. להפסיק עם הרוטינה המקובעת
והמתוכננת כל כך מראש של החיים בארץ. להתנתק מצד אחד ולהתחבר
מהצד השני.
ואכן חודשיים אחרי השחרור יצאת. כרטיס טיסה לבנגקוק עם תאריך
חזרה לעוד שנה... שנה של תהפוכות. באמת. אתה זוכר איך כבשת את
ההרים הגבוהים ביותר מהודו ועד וייטנאם. איך חיית חודש כמו
דייג עני בסרי-לנקה. אתה זוכר במעורפל חודשיים או שישה שנמחקו
כמעט קליל מהתודעה שלך, שהעברת בגואה על החוף. איך שבקופנגן
היית מלך האי וסיממת ערב אחד חצי חוף עם הספייס קוקיס שהכנת,
ואיך התעוררת בבוקר שאחרי הפול-מון, אחרי חמישה דליים של אושר
ושייק פטריות אחד, עם איזה שלוש נורווגיות וצרפתי בן ,32 שגם
לא כל כך הבין מה הוא עושה במיטה שלך. ממש שנה של תהפוכות,
המוך עבר עליך. שנה שלמה כמעט ששמרת על רמת אלכוהול,
ניקוטין,THC  ושאר כימיקלים, גבוהה בדם. הכרת מאות אנשים, המון
כתובות אי-מייל והבטחות שתפגשו שוב, אצלם או אצלך. אפילו שלוש
חברות היו לך בתקופה הזאת. חופש אמיתי, התנתקות כמעט מוחלטת,
וחיבור אולטימטיבי למי שאתה באמת. ככה זה.
ובסוף אתה מוצא את עצמך יושב מול איזה בית זונות בבנגקוק. בכיס
אחד יש לך 200 באט ובכיס השני כרטיס לטיסה שיוצאת עוד שלוש
שעות לארץ. עוד בערך 12 שעות כבר תשב במונית עם נהג עצבני שיקח
אותך הביתה, למשפחה, לחברים, ללימודי מקצוע שאתה עדיין לא בטוח
אם אתה רוצה ללמוד, לעבודה שאתה לא ממש מוצא את עצמך בתוכה...
ואתה חושב לעצמך - 200 באט, זה מספיק למונית או למציצה.