בעולם מקביל אנחנו יושבים יחדיו על גבי סוס לבן ודוהרים אל עבר
השקיעה. רוח חמימה מנשבת סביבנו, משחקת בשערה תוך ליטופים
רכים. ידה אחוזה היטב בידי וגופה צמוד אלי, ליבה פועם בחוזקה.
מתחתינו האדמה המדברית חולפת במהירות גוברת והשמש השוקעת
לפנינו הולכת וקרבה. אני רוכן לעברה ומצמיד נשיקה לעורפה.
במציאות אחרת אנו מטפסים במעלה ההר בצעדים זהירים, הולכים
וקרבים אל הפסגה. יחדיו אנו מגיעים למעלה ההר באפיסת כוחות,
נעמדים זה ליד זו. מולנו נוף מדהים נגלה בשיא יופיו של העולם
סביב. ההרים, הגבעות, הנחלים והפסגות, הכל נראה קטן כעת, במרחק
עולם שלם מאיתנו בעוד אנו נעמדים בדומיה, מתנשפים יחדיו. אנחנו
והעולם. היא מושיטה ידה אלי ומחבקת אותי בחזקה. הרוח הקרירה
נושבת על פנינו בעוד שפתינו נפגשות, מחובקים יחדיו על פיסגת
העולם.
בגלקסיה רחוקה אני הודף את הדרקון לאחור ונועץ חרבי בליבו. קול
שאגה ממלא את החדר בעוד גופו האימתני צונח חסר חיים לצידי. אני
מחזיר את חרבי לנדן, מוודא את נשימתו האחרונה בטרם אני כורע
קדימה וסוקר את החדר החשוך. עיניה נגלות לפניי, בוהקות מבין
החשיכה. היא קרבה אלי בצעדים קצרים, מחייכת לעברי ולפתע כל
החשיכה נעלמת, החדר מואר כולו באורה הקורן. אני מושיט לה את
ידי.
ביקום אלטרנטיבי לא נפגשנו מעולם, חיים בנפרד את חיינו בהרגשת
חוסר וריקנות לא מוסברת עד ליום בו היא פוסעת מולי ברחוב וממבט
ראשון, נשימתי נעתקת.
במקום אחר אנחנו זוג מבוגר, ישובים בבגדים הדורים בארוחת חג
סביב השולחן המשפחתי. מפה לבנה מכסה את השולחן המלא בכל טוב.
אנו יושבים בראש השולחן, ידי שלובה בשלה בעוד אנו מביטים
בגאווה במשפחה האוהבת שהתאספה סביבנו. בנים, בנות, נכדים
ונכדות נהנים יחדיו ומלאי אושר. אני צופה בה שותה מכוס היין
שבידה ומתקשה להאמין שעברו כל-כך הרבה שנים, שעברנו כה הרבה
יחד ושהיא עוד יפה כפי שהייתה שנפגשנו לראשונה. היא מבחינה
במבטיי וחיוך עולה על שפתייה. אני כורך ידי סביב כתפה ומקרב
אותה אלי, מרגיש את ראשה נשען על גופי, שומע את לחישותיה
באוזניי.
כעת - פה, עכשיו, לצידי היא יושבת. חיוכה המקסים מופנה לעברי
ומיד אני נשבה בקסמה. מבטינו מתאחדים ואני בוהה בה כמהופנט, לא
מסוגל לזוז. אני מושיט ידי לכיוונה מבלי לומר דבר, מקווה שאין
צורך במילים, שהיא כבר יודעת.