"ראו חברים, השעה מאוחרת!"
קולו של יושקה שדה, שקט אך תקיף, מפלח את חללו של חדר האוכל,
כמו היה חרמש בשדה חיטה.
כבר ארבעים שנה ויותר ידו של יושקה בכל עניין ועניין שבחיי
הקיבוץ, החל משאלות פרט נפתלות הדורשות פתרונות יצירתיים וכלה
בסוגיות שברומו של עולם. תמיד יש לו תשובה מנוסחת ונחרצת, עם
הרבה פסיקים לאורך המשפט, ובסוף סימן שאלה אחד רטורי ושני
סימני קריאה החלטיים. באותות ומופתים הוא מוכיח לכל מאן-דבעי
שהפירמידה עומדת כך ולא הפוך, עם פלפולים מנומקים בעד ונגד,
מחד ומאידך גיסא והיפכא מסתברא.
באסיפות הקיבוץ הוא נוהג להמתין עד סוף הדיון ואז, בארשת
ענווה, הוא נוטל רשות לומר כמה מלים, ונושא דברו המפוכח,
כבר-סמכא שאין מפקפקין ברוחב אופקיו וביושרו האינטלקטואלי:
"טוב אסתריקה, במידה וסיימת בשעה טובה להעביר לשרה את הוראות
הסריגה, אשמח אם תאפשרי לי להתחיל בדבריי... תודה! ובכן חברים,
הקשבתי בתשומת לב לדברים שנאמרו. ראו, את דעתי בנושא בו אנו
דנים הערב כבר הבהרתי הן בוועדת המשק והן במזכירות המורחבת...
שורק'ה, מה דעתך לשתף את כולנו בפרטים על הסוודר החדש...?
בבקשה ממך, אני ממתין. תודה לך! ובכן, כפי שאמרתי, השעה
מאוחרת, ובכל זאת, הכרח הוא שנחזור שוב ונדגיש כי השאלה הזו
היא בנפשנו. האם יעלה על הדעת שנפגע במו ידינו באושיות החיים
השיתופיים אשר הקמנו בעמל רב שנים על-גבי שנים?!! חברים,
חברים... כן, אתם שם באגף הימני... גם אתה שלוימה, כן אתה...
אני מודע לכך שעליך להשכים לחליבת בוקר. אנא מכם, הניחו לי
לסכם את הדיון ולהציג שוב את עמדתי כפי שהתגבשה בדיונים
המוקדמים. בשל השעה המאוחרת אעשה זאת בקיצור נמרץ בהחלט - -
-".
עמי התבונן במראה הרחבה בעת ששפשף את כפות ידיו המסובנות זו
בזו, במאמץ עקר להסיר את הכתמים השחורים, העיקשים, שדבקו בהן.
הפנים שנבטו מולו לא הביעו עליצות, אף לא עצב או ייאוש, כי אם
השלמה פסיבית שאין עמה שמחה, מין קדרות משמימה של אדם החש כי
חייו עוברים חולפים, ואין בידו לשנות כהוא זה ממהלכם. שיערו
שכהה באור השמש היה עתה נוקשה ומדובלל וסביב עיני התכלת
החיוורות נכרו כתמים ירקרקים שהותירה מסגרת משקפיו. כאשר רחץ
את פסי הזיעה השחורים שנקוו תחת סנטרו חש בתחילתם של קמטי
הגיל. אפשר יתחיל לגדל זקן, חלף בו הרהור; יצמח השיער ויכסה את
השקע המעמיק ומדגיש את רזון לחייו. ובעצם, מה יעלה הדבר ומה
יוריד? כמו הרגל מותנה, גרמה לו ההתבוננות במראה לשאול שוב את
עצמו: מה בעצם יודעים עלי כל האנשים האלה סביבי... מה אומרות
להם פניי החתומות, התנהגותי הכבושה? כנראה מאום. מאז אני עומד
על דעתי, כל מחשבותיי נתונות לכסות על סערות הרגש ותאוות היצר
שבי; לא להתבלט מדי, לא לגלות את עולמי הפנימי, לא להסגיר
מאוויים, לא לחשוף חולשות...
אבל יבוא יום והדברים יתבררו בדרך כלשהי, הרהר. הוא חייב לבוא,
היום הזה!
עמי ניגש אל תאי הדואר, נטל את עיתון הצהרים וטיפס לאיטו
במדרגות. קומתו ממוצעת, זרועותיו שריריות וכתפיו מוצקות דיין
לנשיאת אשכולות שמשקלם הממוצע שלושים קילוגרם. היה גאה בחוסנו
ובדרך בה הניף את סכין החיתוך ארוכת הלהב, ומכה בגזעולים
בעוצמה ובזווית המדויקת הנדרשים על-מנת להכריעם ארצה. אך אין
לכחד כי ארבעים ומשהו שנותיו החלו לתת אותותיהן באופן בו היה
גורר את רגליו, בסופו של יום עבודה, ומתנשם בעלותו אל חדר
האוכל.
הגל הראשון של הסועדים עשה דרכו החוצה. קשישים כבדי שנים שהרבה
לא נותר להם פרט למפגש היומי זה עם זה סביב מנתם דלת המלח,
משיחים בכותרות העיתונים ובמעללי הנכדים, מהרהרים בקול בנפטרים
ובמדווי הגוף של הנשארים. פועלי המשמרת מן המפעל - אסירים
זיפניים מבית הכלא הסמוך, אסירי תודה על חירותם לזמן קצוב -
מתרוממים לאט ממושביהם. סביב עגלת ההגשה משתרכים לאיטם תלמידי
אולפן, עולים חדשים מברית המועצות, עומסים צלחתם, עדיין כבתוך
בועה של ספקנות וחשד, שמא כל זה אינו אלא אשליה נוספת שזורה
בעיניהם שלטון עוין. האגף השמור לבית הספר הומה עתה מקולות
זאטוטים ומטפלות הגוערות ומזרזות אותם אל מקומם. אצל השולחנות
בירכתי האולם עולים פרצי צחוק. שם מאריכים שבת אנשי "אצולת"
השדה, רפתנים במגפיים רחוצות ושאר קיביצערים תאבי שיחה.
עמי התרווח במושבו, אחר בחן בתשומת לב את הפלפל הממולא
שבצלחתו, ותוך כך הטה אזנו אל הנאמר מעבר לכתפו, בשולחן הסמוך:
"יושקה, שישב בשקט ולא יטיף לנו על שוויון...", אמר מאן-דהוא
וגרף מלמולי הסכמה, "קופת שרצים יש לו, מכאן ועד הודעה חדשה".
הדיון התנהל בקולות מהוסים, אשר התרוממו מדי פעם ושוב שככו.
עמי הרהר בדבר בתחושה של אי-נחת. יושקה שדה היה עבורו דמות
מופתית עוד מאז ימי התיכון בהם שנה לתלמידיו "פרקים בכלכלה
מדינית".
כעבור שנים מספר בעת ששימש עמי כמדריך ב"מחנות העולים" היו
טורדות אותו התלבטויות שונות באשר לעקרונות ולגישה החינוכית.
נוהג היה לפנות אל יושקה וזה הזמינו ברחבות להסב עמו: "בוא
נברר דברים כהוויתם, עמי... לשם מה חברות זו שבינינו, אם לא
נעמוד איש לימין רעהו בשעת הצורך?"
במילים חכמות ובוטחות היה נוסך בו עידוד ואמונה בצדקת הדרך:
"הפעילות התנועתית בקרב הנוער הלא אינה זרה לי כפי שאתה יודע;
בשנת ארבעים ושש הייתי בערך בגילך כאשר הדרכתי בסניף 'החלוץ'
בברטיסלבה. על הפרק עמדה אז שאלת ה - - -".
מאחר ואיש מעשה היה, לא אחר להגיע אל העיקר: "באשר לתכנית
ההדרכה שגיבשת עמי, ובכן ראה - הבה נקבע בהקדם פגישה עם מוטקה
ממרכז הנוער. נשב שלושתנו ונלבן את העניין. אני כשלעצמי סובר
שיש להבהיר ולהדגיש את שאלת הכלל והפרט במשנת השומר הצעיר,
לעומת התפיסה שהתגבשה ב - - -".
ומעולם לא שכח להפנותו אל המקורות הראויים על-מנת "להרחיב את
היריעה" כלשונו. "הנה למשל, עיין באסופת המאמרים מאת יצחק
טבנקין, 'הגיגים במבחן המעשה', כרך ט"ז אם איני טועה, פברואר,
אלף תשע מאות שישים ושלוש. שם תמצא הד נרחב לויכוח ההיסטורי על
מקומו של - - -".
גם כאשר רבצו על עמי מועקות אישיות, היה יושקה כתובת טבעית
לעצה ותמיכה: "מסקנתי ועצתי לך - משבר אישי, ככל שהוא קשה
ומעיק, אל תניח לו להשפיע על דבקותך במטרה שהצבת לעצמך. אדרבא,
השתדל להפיק ממנו את המיטב ותצא מחוזק." יושקה לא היה איש של
טפיחות על שכם, אולם עיניו הטובות ושפת גופו הביעו תמיד ביטחון
עצמי ורעות כובשת. עמי היה מאזין לקולו השקט והרך, וזה חדר
כשמן טוב אל לבו הכמה ליד אב חובקת.
"זה גם כן, חושב עצמו לבעל-בית של הקיבוץ", התריס אחד
המתדיינים מאחור, "אבל עכשיו, כשיש לו את הרנו מהתק"ם ואת
המשרד הממוזג בדובנוב, הוא מחרבן עליך ועלי ועל כולנו". שטויות
במיץ עגבניות, חשב עמי, איך אפשר לייחס ליושקה שדה תאוות שררה
או נוחות. רשעות שכזו. הוא נעץ בזעם את מזלגו בנתח הפלפל
שבצלחתו ובלעו בחופזה.
"עזוב, זה לא עניין של אוטו", טען קול אחר, "מה שיושקה צריך זה
קהל שיקשיב לזיבולי שכל שלו. הבן-אדם סנילי. חושב שאנחנו חיים
לפי העקרונות מתרפפ"ו". וחברו סיכם: "בקיצור, היום אין
בעלי-בית בקיבוץ, וכדאי שכל אחד יתחיל לדאוג לעצמו. הסיפור
נגמר, אני אומר לכם". זה נכון, חשב עמי, הזמנים משתנים. אין
דבר עצוב יותר מלראות את דון קישוט נאחז בכנף חלודה של טחנת
רוח מתפוררת. הוא חש עווית קלה בבני מעיו ומיהר לשטוף את קיבתו
בלגימת סודה.
כאילו יושקה והקיבוץ חד הם, כאילו הוא לבדו נושא את הקיבוץ
כולו, על משנתו והוויתו, על שכמו - כך חש עמי במשך שנים. מעבר
לכך בערה בו תחושה ערטילאית כי פינה מיוחדת בליבו של יושקה
שמורה לו אישית. כמו ילד מיותם היה קרב בדחילו אל הנר הדולק
להתחמם באורו, בולע בשקיקה את המלים הגדולות ומוצא ניחומים
ברעיונות הנשגבים, המופשטים. בעבר, היו משפטי קטרוג, מעין אלה
ששמע זה עתה, פוגעים בו, כאילו נורה החץ המורעל לא אל יושקה כי
אם אל לבו שלו, ואילו עתה היו הספקות מנקרים גם בו.
האם אליל שהכזיב? ענק שהצטמק לממדיו הטבעיים? עמי נזכר בפני
השור העיקשים של יושקה ובדמותו הרבועה, נעול מגפיים, לאחר
חליבת הבוקר השבועית שלו, עליה מעולם לא ויתר; נזכר בו, בנעלי
בית, כרס משתפלת וחיוך של עונג, רודף אחר הכדור בחברת נכדיו על
הדשא; נזכר בו, במפגש החודשי של חובבי המוסיקה, מאזין בדריכות,
כמו נשאב אל צלילי ילדותו בבית הוריו בוינה. לא, אין זה כך;
מאחורי מורה הנבוכים ונציגנו הבלתי נלאה, נמצא בסך הכל איש ככל
האנשים, בן אדם שמימש משהו בחייו, ועתה לא נותר לו אלא להזדקן
בשלווה ונחת בחיק משפחתו.
שנים ארוכות פסעתי אחריו - גם אחריו - בסאגה הזו, עלילת חיים
שתכליתה חיפוש מתמיד אחר דמות אב להיאחז בה. מפחי-נפש היו לחלק
בלתי נפרד מחיי. לא אפול גם הפעם.
כהרגלו הוסיף עמי לשבת שעה ארוכה לאחר גמר הארוחה, מניח למזון
להתעכל לאט ולהתאקלם בקיבתו. שוב בלעתי כמה בליעות מיותרות,
נזף בעצמו אך מיד סלח. נינוח מהרגשת המלאות הפושה באבריו, פרש,
כתמיד, את העיתון במלוא רוחבו ולא קם ממנו אלא כאשר נשמעה סמוך
לאזניו המולת המנקים קצרי הרוח. לאחר מכן, כרסו דשנה ורגליו
רפות, ירד לאט וימינו נשענת אל המעקה; בסיוטיו החוזרים ונשנים
היה מוצא עצמו שרוע פשוט איברים, לקול גיחוכם המלעיג של החברים
הנקהלים סביב, ושוב לא העז לדלג צמדי מדרגות כבעבר.
העבודה בבננות מייגעת בייחוד עתה, כשהקיץ בעיצומו. עמי חש
עייפות רבה זורמת באבריו ומשילה ממנו שריד אחרון של כוח רצון.
עוד מעט יגיע אל ביתו, יחלוץ נעליו ויסיר את הגרביים מעל
בהונותיו המגורים. יתקלח שעה ארוכה ויניח למים הרותחים לרכך את
גופו. יסוך בקרם שמנוני את כפות ידיו שנחרצו מפצעי יובש, שפשוף
וחתכי סכין עתיקי יומין, ואחר למיטה. הו, שנת אחר-צהריים
מבורכת!
עבר בדלת הזכוכית שנפתחה לקראתו, מצמץ רגע מול השמש ותהה: היכן
השארתי את הקטנוע לפני שעליתי לאכול. לעזאזל, דבר מגוחך הוא;
הלא ישנן רק שתי אפשרויות, מלפנים או מאחור, ואני תמיד
שוכח...
זכר פניו הנשקפות בראי חזר אליו, ולפתע, כמו פעמים רבות בעבר,
חש בדחיפות, כמו דחק בו קולו הפנימי:
"ראו חברים, השעה מאוחרת!"
הדברים חייבים להתבהר בדרך כלשהי... אני חייב זאת לעצמי! השכחה
-היא אשר מתעתעת ומציבה מחסום, והזיכרון נסוג מפניה נכנע
ומבוייש.
לו רק אמצא את החוט שיקשור בין המחשבות למעשים, בין החלומות
למציאות. לו רק תתגלה ותופיע מילת המפתח שתאפשר לי לרוקן את כל
המטען המכביד הזה אל הנייר.
לו רק - בטרם יהיה מאוחר.
נכתב ב- 1991
עובד ל"במה" - דצמבר 2002 | 