האנשים על סרטי הצלולואיד
מתים לאט.

צ'אפלין מושך לי חוטי זהב
מן הבהלה לקולנוע
של ימי הילדות,
הרכבת ברציף
החלומות בהקיץ
נושאת אלי קרונות
של עצב
מעיניו הגדולות
של באסטר קיטן,
וויוויאן לי
חולפת עם הרוח על פני
מחשמלת בי תשוקה,
ג'ינג'ר מחוללת
עם פרד
אריחי הרצפה יודעים
למי שמור ריקודה
הבא,
את ג'ולייטה של הלילות
אני עוטף בחמלה
מוחה לה ולי דמעה,
הדוור נושא אלי בתרמילו
את יפי חיוורונו של
מאסימו טרואיזי (1) שתמיד
יהיה חיוורונו של אדם
ואת זכר גלותו של
פבלו נרודה
שלפעמים התעיף
מהיות אדם (2).

כשאני אוסף אותם
מן האפילה
ומושיט להם את שתי ידי
אין הם זוכרים יותר את התולעים
שפעם כרסמו את בשרם.


1 מאסימו טרואיזי, שחקן צעיר ומחונן שגילם בכישרון נדיר את
התפקיד הראשי בסרט הדוור ונפטר כשסיים את תפקידו בסרט זה.
2 שורה משירו של נרודה WALKING AROUND  בתרגומה העברי של טל
ניצן - קרן, ובשינוי קל. במקור: יש והתעיפתי מהיות אדם.