"שמעת רדיו היום?" שאל אותי ערן.
לא, אני לא שמעתי רדיו מאז שהשתחררתי. זה כבר כמה שנים.
אפשר לומר שזה עקרון שלי.

כל החיים שלי מלאים בעקרונות. חלקם חשובים וחלקם די מטומטמים.
עקרון חשוב אצלי זה לא לשקר. עדיף לאכול קצת חרא, אבל לקבל את
נקודות הזכות על עצם העובדה שדיברתי אמת.
להרבה אנשים יש עקרון שכבר מצא לו משפט מייצג "אני לא רודף
אחרי אוטובוסים ובחורות, תמיד יבוא עוד אחד או אחת אחר כך".
שטויות! אם אני לא אעלה על האוטובוס עכשיו, אני אאחר. ויש
בחורות שכדאי לרדוף אחריהן.
מה, אני רוצה להסתובב אחר כך עם הרגשה שאולי פספסתי את אהבת
חיי?
אבל אחרי אוטובוסים אני באמת לא רודף, לא נוסע בהם.
זה עוד עקרון טפשי שנולד אצלי אחרי שהשתחררתי. כמה שנים,
אמרתי?

אחרי הבחורה הזאת לא תכננתי לרדוף.
למעשה, לא היה לי אכפת ממנה יותר מידי. לא הייתה לי בעיה שנפרד
ולא הפריע לי שאנחנו ביחד. מין אדישות כזאת שפיתחתי לי במהלך
השירות הצבאי.
ובאמת נפרדנו.
היה לנו ריב גדול אחרי שהיא הצליחה לעצבן אותי.
ביום הראשון של הריב חשבתי להיפרד ממנה, אבל ויתרתי על הרעיון
אחרי דקות.
היא לעומת זאת כן החיטה אחרי כמה ימים שצריך להיפרד. זה לא
הפריע לי יותר מידי, והיא גם לא שמעה ממני עד שהיא התקשרה.
הן תמיד מתקשרות. בעיקר כשלא מראים להן כאב.
התקשרה, ניסתה להוציא ממני שכואב. ניסתה, ונכשלה.
וכך המשכתי לחיות את חיי כשהיא מתקשרת מידי פעם וגם אני מרים
טלפון כל כמה זמן...
הייתי אדיש אליה והכרתי בחורות חדשות. חלקן נחמדות, חלקן יפות
וחלקן מופרעות לגמרי.
אבל עם כולן היה חסר לי משהו. הייתה חסרה לי הרגשת הנוחות
שהייתה לי עם שירן.
ואז היא התחילה להיות לי חסרה. פתאום המיטה הרגישה לי נורא
ריקה כשהיא לא שם. פתאום הסקס איתה, שלא היה מושלם, אך היה מלא
ברגש, פתאום גם הוא חסר לי.
כשכל הרגשות כבר געשו בי ולא יכלתי יותר, החלטתי להחזיר אותה.
כשרציתי לספר לה והתחלתי לגשש בכיוון, גיליתי שהיא כבר יוצאת
עם מישהו חדש.
לא ויתרתי ואמרתי לה את כל מה שהיה על ליבי.
ראיתי בעיניה שהיא עדיין אוהבת אותי, אבל פוחדת לקחת את
הסיכון.
לאחר שיחה שלה עם אותו בחור חדש, היא החליטה שלא להסתכן
ולהישאר עם מה שיש לה עכשיו.
נפגשתי איתה פים אחרונה וראיתי בעיניה שהיא לא שלמה עם ההחלטה,
אבל החלטתי לאסוף את מעט הכבוד העצמי שעוד נותר לי.
נשקתי לה והלכתי.

רדפתי אחרי האוטובוס ובכל זאת פספסתי אותו.
עכשיו אני גם לבד, וגם עייף.