אלעד,
השנה שוב נפגש ביום הזכרון.
בשנה שעברה נפגשנו בבית הספר, לאחר שלא התראנו הרבה זמן.
אתה היית בקורס קצינים ואני, הייתי אותו חייל שבמקרה היה
בבית.
נורא שמחתי לראות אותך אז. צחקתי עליך שלמרות שהתגייסת לפניי,
אתה תשתחרר אחריי. אמרתי לך שאתה עושה טעות שאתה יוצא לקצונה,
שאתה מבזבז את הזמן שלך ועדיף לך להשתחרר.
אבל בתוכי ידעתי שאתה מגשים את עצמך, ידעתי שתהיה קצין מצויין.
אפילו קנאה הייתה בי. קינאתי בך על זה שאתה כל כך מוצלח.
כשראיתי אותך אז, ביום הזכרון, עומד ביחד עם באדי, שמחתי נורא.
התגעגעתי אליך ומאוד שמחתי לראות שוב את החיוך המיוחד שלך.
החיוך הזה שמשרה רוגע ונינוחות. החיוך הזה שמזכיר מלאכים.
בשנים האחרונות לא היינו הכי קרובים. אתה היית עם החבורה
הקבועה שלך, ואני עם שלי.
אבל תדע לך, בגלל הסיפורים שלך מהטירונות הגעתי לגדוד שלך,
לגדוד שלנו.
כשעברתי מהפלוגה לגדוד, היינו אז באימון. ישר רצתי לחפש אותך,
לראות אותך, להגיד לך שאני פה. אבל אתה היית עם הפלוגה שלך
במקום אחר. כל יום שאלתי תי הפלוגה שלך חוזרת, וכשהיא חזרה
עברתי את כל הפלוגה עד שמצאתי אותך.
כל כך הייתי מאושר למצוא אותך, למצוא חבר ותיק בין כל האנשים
הזרים האלה, לראות את החיוך שלך ולהירגע.
בינתיים שוב התפצלו דרכנו. אתה יצאת לקורס מ"כים ואני עברתי
למטבח.
במשך תקופה ארוכה הלכתי צעד אחד אחריך.
כשהפלוגה שבה תפקדת כמ"כ עלתה לקו, אתה יצאת לקורס קצינים. את
הפלוגה הזאת אני קיבלתי. כל הזמן תחקרתי את החיילים לגביך,
הופתעתי לשמוע שהיית מפקד קשוח.
אבל דע לך, למרות שהיית קשוח, החיילים אהבו אותך וכיבדו אותך.
ואולי דווקא בגלל שהיית מפקד קשוח? קשוח, אבל הוגן.
שוב הלכת לפלוגה שרק עכשיו התגייסה. הפעם היית מפקד מחלקה.
כל פעם שפגשתי מישהו מהפלוגה הזאת, מ"פ או סתם מפקד אחר, הייתי
שואל עליך, בודק מה שלומך, מבקש שימסרו לך ד"ש. אני מקווה
שבאמת מסרו לך...
כשעלית לגדוד עם הפלוגה שלך, הייתי כבר במוצב אחר, תמיד צעד
אחד מאחוריך.
בתחילת יולי הגעתי גם אני לבסיס של הגדוד. כמו אז, בתחילת
השירות כשהגעתי לגדוד, ישר רצתי לחפש אותך. שוב לא היית. היית
בבית, או במשימה. כמו אז חסרתי כל יום כדי לבדוק איפה אתה.
שוב מצאתי אותך, שוב רגע של אושר, בין הבודדים שהיו לי בצבא.

היה פיגוע בעימנואל, זה כבר הפיגוע השני שהיה שם.
בערב עוד ראיתי אותך מתרגל את החיילים שלך. כהרגלי, צעקתי לך
"המפקד!" והצדעתי לך. סובבת אליי את הראש לשנייה אחת, חייכת
אליי את החיוך המפורסם שלך וחזרת לחיילים בפנים מאוד רציניות.
אני זוכר שחשבתי לעצמי שלפחות יהיה לי חבר אחד לחגוג איתו
למחרת את היומולדת שלי, אפילו שאני בבסיס.

17.7.02 - יש לי יומולדת. לכבוד זה סידרתי שאני אקום קצת יותר
מאוחר.
ברבע לשמונה העירו אותי, תוך כדי נמנום שמעתי אותם מדברים על
זה שחבר'ה מהפלוגה נתקלו לפנות בוקר, שהמ"מ שלהם נהרג.
ישר קפצתי מהמיטה ושאלתי איזה מ"מ? "אלעד משהו נראה לי" ענה לי
אחד מהם.
לא האמנתי, תוך דקה וחצי הייתי כבר על מדים ורצתי לחפש אותך.
אבל את כבר לא היית. אמרו לי שזה נכון. אמרו שנהרגת.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, זה הרגיש כמו נפילה לתוך תהום שאין
לה סוף.
ישר שקעתי בעבודה, היה צריך סנדוויצ'ים וחביתות לחיילים שבשטח.
אלה שפינו אותך ואת הפצועים, ואלה שרודפים אחרי מי שהרג אותך.
ידעתי שאם אני מפסיק אני מתמוטט.
אחרי הלוויה שלך כבר לא יכלתי יותר, פרצתי בבכי תמרורים,
נזכרתי באותו חיוך אחרון ששלחת לי...כמה שעות לפני שנהרגת.

השנה אנחנו שוב נפגש ביום הזכרון.
הפעם כבר לא תחייך אליי, כבר לא תעדכן אותי מה קורה בצבא.
הפעם אני אעמוד לכבודך, לכבוד זכרונך...כאילו שאני צריך את
הצפירה הזאת כדי לזכור אותך...
השנה אנחנו שוב נפגש ביום הזכרון. נהיה שם כל החבר'ה, ואתה?
אתה בטח תשקיף עלינו מלמעלה...אני מקווה שלפחות תחייך.