אתמול נדדתי.
עכשיו אני נמצאת בעולם של מראות, וכולן יפות וכולן גבוהות
וכולן אטומות וכולם משקפות.
אף אחת לא משקפת אותי, כל אחת משקפת את מה שנוח לה לראות בי.
כולן, כמעט כולן משקפות את הפגמים שלי.
וכל אחת  מוצאת בי פגם אחר וכל אחת מבליטה אותו בדרכה שלה.
יותר מאוחר אני כבר עייפה ורוצה לישון, אני מסתובבת שעות בין
המראות מחפשת לי מקום נוח אך לשווא. רק מראות.
בלילה יש לי סיוטים. בגלל המראות. אני מתקשה לישון אך מחוסר
ברירה נרדמת.
אני רואה אותו בחלומות שלי, הוא עומד שם, הוא קרוב אליי, הוא
מאיים.
הוא לובש את המדים החדשים שלו, כחולים כאלה, נקיים.
הוא מוציא סכין חדשה כזו מתוך הכיס שלו, אבל אני לא יודעת
עדיין שזו סכין זו אחת מאלה שלוחצים עליהן ואז הלהב יוצא.
הוא מקרב אותה אליי, מצמיד אותה לבטן שלי ורק אז לוחץ על
הכפתור ההוא שמוציא את הלהב.
אז אני מרגישה את הלהב חזק בבטן, במעיים.
ואז הוא מסתובב והולך משם.
הוא מתרחק ממני לאט, המדים החדשים והנקיים שלו כבר לא נקיים
כלל. עכשיו אני רואה כתם דם אדום, חזק על החולצה שלו.
זה מכה בי בפתאומיות, בבת אחת אני קולטת מאיפה כל הדם הזה הגיע
לחולצה הנקייה שלו.
אני מסתכלת למטה, על המקום שבדרך כלל הבטן שלי נמצאת בו ורואה
חור אדום. לאט לאט, ברגע שנדמה לי כמו נצח אני צונחת לצפה.
קר לי נורא, כל כך קר שאני מרגישה אלפי קרחונים שננעצים לי בכל
הגוף.
אף אחד לא ניגש אליי לבדוק אותי. אני פשוט שוכבת שם. בקור,
בחום, במוות.
ואז אני מתעוררת.
כולי שטופת זיעה, אני מסתכלת מסביב ממששת את הבטן שלי ו...
כלום! שום חור או דם או כל דבר. רק מים, רק זיעה.
ואז אני נזכרת אני בעולם של מראות...