הוא הוריד ממנה אט אט את החולצה. לא חשב לרגע אפילו, שזו
עלולה להיות הטעות שתהרוס לו את החיים, וגם לה. הם ישבו להם שם
בחדר החשוך, עם מנורה כחולה, שמאירה עליהם, ונמצאת שם בעיקר
כדי שתוכל לעמעם את המציאות האפלה, שהוא ניסה כ"כ להסתיר.

בערב, לירון התקשרה אליי, והציעה לי לצאת איתה למועדון אזורי.
שמעתי עליו - אומרים שהוא בסגנון אירופאי, מומלץ משהו. רציתי
ללכת. מאז הפרידה מאריאל היה לי מאד קשה, ורציתי למצוא את עצמי
מאחורי זה. רציתי להמשיך לחיות. לירון אמרה לי ששני ידידים שלה
באים לאסוף אותנו. מיהרתי להתכונן.
בחדר האמבטיה, מצאתי את עצמי מסתכלת על המראה, מעבירה את
העיניים מלמעלה עד למטה - בוחנת כל איבר ואיבר בגוף - רוצה
לדעת הכל. והסתכלתי על הפנים, ולא אהבתי את איך שהם נראים.
אפילו החזה שלי נראה לי פתאום כ"כ קטן. רציתי יותר גדול.
והבטן, או או, הבטן - שנאתי אותה. הגוף שלי נראה לי מעוות
מתמיד. באמבטיה היו מים חמים, אהבתי את זה. זה תמיד כיף לחשוב
על הדברים הכי כואבים והכי משפילים כשנמצאים באמבטיה, במיוחד
תחת זרם של מים חמים. אז חשבתי על כל הפעמים שאריאל רצה
להתקדם, ואני אמרתי לו לא. וחשבתי על כל הפעמים שהוא אומר שהוא
מבין, כשהוא בעצם לא. הוא לא הבין - אף-אחד לא מבין או יבין
לעולם. הוא לא מבין כמה חנוקה אני מרגישה, והכל בגללה. בגללה.
ידעתי שאם אני אעשה משהו עם בן, שייחשב כלא מוסרי, אני ארצה
למות, ורק מההרגשה של עצם המעשה האסור. ארצה למות מהמוות שהיא
עושה לי, אמא.

למטה כבר חיכו לי לירון, רותם ויובל. נכנסתי למכונית - אני כ"כ
שונאת את כל ההצגה הצביעותית הזו כשנפגשים - שונאת נשיקות,
שונאת חיבוקים, שונאת חיוכים מזוייפים. שונאת! לירון, שישבה
מקדימה כבר יודעת את זה. היא תמיד אמרה שהיא לא מבינה אותי.
תמיד הצדקתי אותה.
נכנסנו למועדון, בכניסה עמד שומר שצעק, "הכניסה לילדים מתחת
לגיל 18 אסורה". כל השומרים האלה תמיד שיעשעו אותי. מפגרים.
אני, סתם לידע כללי, הייתי בת 15 בלבד. אז מה אם אני ולירון
הסתובבנו עם בני 20 פלוס? ילדים קטנים הם לא בשבילנו. אנחנו
בוחרות סטייל. הייתי צריכה להיות הבת זוג של רותם לאותו ערב,
וזאת במידה ובאמת רציתי להיכנס למועדון. ורציתי. משנכנסנו
למועדון היה קשה להתעלם מהמוזיקה הרועשת והזוועתית שהתנגנה
ברקע, הרבה בומים נשמעו מכל עבר. לא היה ברור לי עדיין באיזה
סוג של מוזיקה מדובר. בטח איזה טראנס מוזר, חשבתי. רותם סימן
לי לבוא איתי לאגף המשקאות, למה? ככה. היה לו מעין מבט שובבי
כזה על הפרצוף, שלא הצלחתי להבין. הוא נראה חמוד באותו ערב.
ניגשנו לבר, והוא הזמין אותי למשקה ראשון על חשבונו - טקילה
בטעם דובדבנים. תמיד אהבתי לפתוח ערב טוב עם איזו כוסית וודקה
או טקילה. לא אהבתי שום דבר אחר. רותם הזמין אותי לרחבת
הריקודים. נענתי. ורקדנו, והיה מטריף ומטורף, והיה שמח. ראיתי
שגם לירון לא פחות ניהנת לה שם על הספה עם יובל. לירון הזאת,
חשבתי - כל ערב עם מישהו אחר. איך לא נמאס לה? פתאום הבחנתי
בכך שרותם נעלם. לרגע קצת נבהלתי. הרגשתי כלואה בין כל קהל
הרוקדים מסביבי, אבל לאחר שנייה ראיתי אותו צץ, כולו מחוייך,
עם שתי כוסות עם נוזל שקוף בתוכן. ניחשתי שאלו לא היו מים.
הרגשתי נורא משוחררת ושמחה, אז שתיתי, וכ"כ התלהבתי, ששתיתי גם
את הכוס שלו.

והכל פתאום נורא התעוות. המועדון היה פתאום כ"כ מכוער, האנשים
פתאום נראו לי דוחים, וכך גם רותם. יותר מכל אבל, אני היתה זו
שהתעוותתי. ואני לא זוכרת מה קרה יותר בערב הזה. אני רק זוכרת
שהגעתי לבית, שלא היה שלי. הגעתי לבית זר. ואני זוכרת, כן, אני
זוכרת, אור כחול מסנוור את העיניים שלי בנקודה מסויימת, ואני
יודעת שהייתי שיכורה. ואני יודעת שאין סיבה אחרת, לכך שמצאתי
את עצמי עירומה. וידעתי שנאנסתי, כי כבר הייתי פיקחת, וידעתי
שעשיתי טעות. רותם אנס אותי.
והכרתי אותו רק ערב אחד, וחשבתי שהוא חמוד. הוא נראה כ"כ טוב,
אבל לאחר מכן כ"כ לא. והמטומטם הזה ישב לו שם על המיטה, גלגל
את העיניים שלו מעלה ומטה, מרגיש אשם על כך שהוא חי. מרגיש
אשם. מרגיש פאתטי, מאד. ואני? מה אני מרגישה? אני לא מרגישה
יותר כלום.