שוב אותם ימים חסרי מעש. שוב אותה ריקנות כה מוכרת.
עוד תקופה בה הביטחון העצמי שלי יורד אל מתחת לקו האדום.
באין הרגשה משחררת.

ואירועים חולפים, ואירועים באים, והכל מרגיש טבעי מתמיד.
התקופה הזו מאחוריי. מה יקרה בעוד שעה, אותי כלל לא מדאיג.

ועוד פיגוע, ועוד הרוגים. ועוד פיגוע, ועוד לוויה.
וריח של מוות חודר לנפשי. ומראות של דם ממש לידי.

חושבת על הלוויה של עצמי, איך היא תיראה.
איפה, מתי, כיצד ואיך זה יקרה.

אני לא מאחלת לעצמי מוות. לא עד שהוא יגיע לבד, מיוזמה.
רוצה לחיות את החיים ולא רוצה.

רוצה לראות שמיים כחולים. רוצה לראות הרים מרהיבים.
רוצה ללמוד את האהבה. רוצה וגם מקווה.

לקחתי איתי תמונה שלהם. לקחתי עימי גם תקווה.
חשבתי שלקחתי הכל. הכל, מלבד צוואה.

הם היו שם איתי, כל היקרים לי. כולם.
סבא, סבתא, אבא, ועוד סבא, ועוד סבתא.
רציתי לראות אותם, ואילו רק לשניה.
המשאלה התגשמה, הבנתי. באוטובוס, בשדרות מוריה.