לא. לא אעיז להעלות על דל שפתי את הנשגב מבינתי האנושית. כה
פרימיטיבית ומגבילה היא התקשורת האנושית, המילולית. מחשבות
רצות, נוצרות להן בראשי, אך עוד לפני שאחלום לבטא רגשות נשגבים
ונפלאים אלו, לא אצליח להסביר את הצבע אדום בפני אדם שמעולם
עיוור. כמה עז הצבע, כמה חזק, כמה נוכח, צבע הדם... כל אלו לא
יאירו במאום את תכלית קיום הצבע ופירושו בפני אדם זה. מילים אם
כך, חסרות ערך במקרה זה. כן תרגום רגשות למילים בדחף תשוקתי
שלוח רסן, לא יקרב אף לא קמעה מהניצוץ המקורי של הרגש השלם,
האמיתי, כפי שהוא חרוט בתוך נשמתנו, בתוך נפשנו, ברגע היוולדו.
מין הנמנע הוא לאמור שנשימותינו האינסופיות חסומות תחת היכולות
המצומצמות של גוף זה לבטא.
שתיקה.
שתיקה אם כך יפה לאדם.
האדם המברבר, המקשקש, המערבב מילים בדחף אינסטינקטיבי חסר פשר,
המעוות מילים עד חוסר משמעות.
מבט אם כך, יותר אמיתי מכל ביטוי אנושי קיים.
אך בלית ברירה נמשיך לנסות, למרות הכישלון הוודאי, למרות אבדן
המשמעות, נמשיך, בתקווה, בערגה להבנה.
אני לעת עתה, מעדיף... שתיקה.