הסיפור ביניהם, התחיל ממש לא מזמן.
אף אחד לא הבין מה לו ולה, ולמה הם יחד.
אחרי זמן מסוים, גם היא הרגישה שהיא לא מבינה.
היא האמינה לו, כשאמר לה שהוא אוהב אותה, אבל שיקרה לעצמה
כשאמרה לו את אותו הדבר.
היא שנאה את עצמה בגלל זה. שנאה לשקר לו כך.
בלילות, היא לא נרדמה, כי חשבה מה לעשות.
והוא, כך לפחות נדמה היה לה, לא הבחין כלל במה שעובר עליה.
כשכבר הבחין, היה מאוחר, והיא זו שגרמה להבנה.
התחילה לשאול אותו שאלות, ושתקה.
שתיקה.
הם החליטו שהם צריכים לדבר, אבל לא החליטו מתי.
היא ידעה שאסור לה לפגוע בו.
אסור!
אם תפגע בו, זה ייגמר רע, והיא רצתה שזה ייגמר.
אבל טוב.

היא לא יודעת מתי ייפגשו.
מתי ידברו.
מתי, מבחינתו יסדרו עניינים, מבחינתה-יסיימו אותם.
ועכשיו, היא יושבת, לבד, אין איש מסביבה, רק היא, בחדר שלה,
וחושבת.
מה תגיד לו, איך, ולמה.
איך תסביר לו שכנראה לא היו צריכים להתחיל את זה בכלל?

אבל לא, אני לא מצטערת שזה קרה.
באמת שלא.

בעקבות הקשר הזה, למדה לאהוב את עצמה.
הוא הראשון שנישק אותה, ובגלל זה, הזיכרון שלו, תמיד יהיה
איתה.
אותו, היא לא תשכח.

אני בטוחה, שאם היא הייתה יודעת שהוא קורא את זה, היא הייתה
רוצה שיידע.
"תדע, שתמיד אני אזכור אותך. גם אם לא אהבתי אותך באמת, הקשר
שלנו, היה מיוחד, ואני לעולם לא אשכח אותו.
ואותך."

את כל זה אני כותבת לפני שהשיחה ביניהם התקיימה.
הכל על סמך השערות ותהיות.
מה שהיא חושבת שיקרה.
מה שהיא רוצה שיקרה.
אולי.