לפעמים, בלילה, אני נשארת לבד.
לבד.
בלי אף אחד.
ואז, הדמעות עולות.
מציפות.
מטביעות.
הכל מסביב כבר רטוב, והן לא נפסקות.
ממשיכות.
מציפות.
מטביעות.
ואני, כאילו לא אני.
רוצה להפסיק, אבל לא יכולה.
שונה מכדי שאוכל לדעת,
באמת,
איך להקשיב לעצמי.
אבל הדמעות, הן ימשיכו.
כי אני, עדיין אני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.