כעבור 5 שנים בשעת לילה מאוחרת ביום שישי ישבתי עם אמא בסלון
וצפינו בטלויזיה.
אבא ישן על הספה לידינו, הסתכלתי לראות אם הוא באמת ישן
וניחשתי שכן.
"טוב אמא אני הולכת לישון" לחשתי לה מסתכלת טוב-טוב שאבא לא
מתעורר או זז.
"טוב מתוקה, לילה טוב" לחשה אמא ונתנה לי נשיקה על המצח.
בשקט בשקט הלכתי לחדרי וסגרתי את הדלת.
החלפתי בגדים לפיג'מה ונכנסתי למיטה.
כמעט נרדמתי שהדלת בחדר נפתחה, ידעתי מה הולך לקרות.
אבא נשכב לידי והתחיל ללטף לי את הבטן, עשיתי את עצמי ישנה.
הוא המשיך ללטף ושהוא ראה שאני לא מגיבה הוא נתן לי סטירה.
"קומי!!" ואז הוא סובב אותי בכוח והחל לבצע את זממו.
הוא קרע לי את התחתונים וחדר אלי בכוח! בכיתי, רציתי לצעוק אבל
לא רציתי שדנה אחותי הקטנה תשמע ותקום.
המשכתי להתייפח בשקט עד שהוא סיים והלך.
אמא באה אלי בשקט כעבור חצי שעה בערך, לקחה אותי למקלחת וקילחה
אותי.
"סליחה, סליחה.."היא לחשה ובכתה, כעסתי עליה.
יום למחרת ישבנו אני ואמא אחרי שהשכבנו את דנה לישון ודיברנו.
סיפרתי לה מה קורה בכיתה שלי ואיך בלימודים ואז היא אמרה לי:
"קרן, את זוכרת את שירלי?"
"בטח שאני זוכרת אותה! אני אף פעם לא אשכח אותה"
"אף פעם לא סיפרתי לך איך היא נהרגה נכון?" אמרה אמא וניגבה
דמעה בזווית העין.
"לא.." אמרתי מסוקרנת.
אמא נשמה עמוקות "אבא הרג אותה"
"מה?!" אמרתי מזועזעת.
"לילה אחד הוא עשה.." היא אמרה ופרצה בבכי.
"די.. אמא אל תבכי" ניחמתי אותה.
"אמרתי לה לא לתת לו לעשות לה את זה יותר והיא התנגדה, הוא שם
עליה כרית שלא תצעק ושהוא סיים היא הייתה.. היא הייתה מתה!"
הייתי בהלם.
"הוא חנק אותה קרן! אבא הרג את שירלי" התחלתי גם אני לבכות.
גם שירלי עברה את מה שאני עוברת.. אני ואמא התחבקנו, סלחתי לה,
היא לא עשתה כלום כי היא לא רצתה שגם לי זה יקרה.
בבית ספר סיפרתי ליועצת מה שאמא סיפרה לי, הייתי חייבת לספר
למישהו.
אם הייתי יודעת מה היא תעשה הייתי שומרת את זה לעצמי.
כמה ימים אחרי זה, לפנות ערב ישבתי בחדר ושמעתי מוזיקה.
אמא ואבא היו בשיחה אצל היועצת של הבית ספר.
"את באה מחר לבית ספר?" שאלה דורין חברתי.
"כן.. נראה לי שיהיה טיול כייפי" אמרתי.
ואז שמעתי את אבא ואמא נכנסים הביתה.
'אויי לא!' חשבתי וניתקתי לדורין את הטלפון בפנים.
קמתי וביד רועדת נעלתי את הדלת.
"אני אשחט את הכלבה הקטנה" שמעתי את אבא.
"די משה! לא היום! עזוב אותה!" שמעתי את אמא צועקת.
"סתמי את הפה! אני עשיתי אותה זכותי לעשות מה שאני רוצה!" צרח
אבא, הוא היה שתוי כרגיל.
ואז דפיקות בדלת שלי.
"פתחי את הדלת קרן!" צעק אבא.
שתקתי והגברתי את המוזיקה.
"תפתחי אותה! אני נשבע לך שאני ארצח אותך אם את לא פותחת!" צרח
אבא כדי להתגבר על הרעש של המוזיקה.
התכרבלתי בתוך עצמי, הוא לא ייתקרב אלי יותר, הבטחתי לעצמי את
זה בלילה הקודם.
אבא צרח ובעט בדלת, לבסוף הוא הפסיק.
"לא!! משה! לא!!" צרחה אמא.
התקרבתי לדלת לנסות להבין מה קורה שם.
"אבא!! לא!! אבא מספיק!!" צעקה דנה.
התחלתי לבכות.. היא רק בת 6, שיעזוב אותה!! בגללי עכשיו דנה
תעבור את זה..
בגיל 6?! הוא יהרוס לה את כל הילדות, את החיים! אפילו לי הוא
לא היה עושה את זה בגיל 6.
אבל הפחד היה גדול מדי, לא היה לי את האומץ לצאת מהחדר.
התיישבתי על הרצפה, בוכה.
שמעתי את דנה בוכה, מתחננת למפלצת שיעזור אותה- לשווא.
אמא בכתה, דפקה על הדלת של חדרה, איפה שאבא ביצעה את זממו.
"עזוב אותה!! משה!!" היא צרחה מתייפחת.
אבא פתח את הדלת.
"תסתמי!" הוא צעק ושמעתי צליל של מכה.
ואז עוד מכה ועוד מכה, אמא שתקה.
"זונות, כולכן פה זונות" אמר אבא והלך לסלון והדליק את
הטלויזיה.
שמעתי את אמא נכנסת לחדר שלה, בוכה.
היא קילחה את דנה כמו שהיא עושה לי.
ישבתי על הרצפה, חושבת, החלטתי שהיום זה ייגמר הכל ייגמר!
בשעת לילה מאוחרת פתחתי את הדלת בחדר, אבא ישן בסלון, אמא ישנה
עם דנה בחדר.
נכנסתי למטבח ולקחתי את סכין המטבח הגדולה ביותר שיכולתי
למצוא.
התקרבתי לכיוון אבא, הסתכלתי עליו מזיל ריר, נוחר, מניאק.
"אבא.." לחשתי.
הוא זז.
"אבא.." לחשתי שוב.
הוא פקח עיניים והביט בי, לא מבין.
ואז בכל הכוח הנפתי את הסכין ודקרתי אותו בבטן השמנה שלו.
מבט של כאב היה בעיניו, אהבתי לראות את המבט הזה, הפעם הוא זה
שחסר אונים.
דקרתי אותו שוב, ושוב ושוב.
"מניאק!" צרחתי "שתישרף בגיהנום! מניאק!!!" המשכתי לדקור
אותו.
הייתי כולי מלאה בדם, הסלון כולו היה דם, גם על הקירות, הכל!
אבא שכב ללא תזוזה.
הסתכלתי לאחור, אמא עמדה שם.
"מה עשית?" היא לחשה ויד על פיה.
"הייתי חייבת אמא, הוא לא היה עוזב אותנו.." התחלתי לבכות.
אמא חיבקה אותי וליטפה את ראשי.
"גיבורה שלי.. " אמרה אמא היא עזבה אותי והתקרבה לעבר גופתו של
אבא, הסכין הייתה עדיין נעוצה בבטנו.
היא הרימה אותה ודקרה אותו שוב.
"קרן, אם מישהו שואל זה אני עשיתי.." אמרה אמא ולקחה אותי
למקלחת וניקתה אותי מכל הדם שהיה על גופי.
"זהו, הכל נגמר" היא לחשה .
האמנם?..
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.