נזכרתי בך. יותר נכון, חשבתי עליך שוב וכשאני חושבת עליך ליבי
מתמלא געגועים.
כמה טיפשי כמה מיותר, לחשוב על אנשים שלא חושבים עליך.
קראתי לפני חודש דברים שכתבת לי, מילים שאהבו אותי. וליבי
התמלא אהבה אליך. אהבה ישנה. ראשי הסתחרר, הכל זז לי. נטרפתי.
חשבתי על כמה טיפשי היה להתנתק אחד מהשניה. ומה זה עוזר לי
עכשיו? אתה רחוק וגם אני אהיה רחוקה עוד מעט. עוד שנה ותשע,
רחוקה כמו השנתיים הללו שעברו בלעדיך.
איך פיספסתי אותך, איך השתנת לי בין הידיים, איך לא ראיתי אותך
נעלם לי, איך לא שמרתי עליך חזק חזק איך נעלם לי הזמן כל כך
מהר?
הדמיון שלי עף, אתה אי שם בחגיגות שלך, בשליחות שלך, עושה את
אחד הדברים שהיו הכי חשובים לך, מי כמוני יודעת...
האם גם אתה יושב עכשיו כמוני? מסתכל על הירח היפייפה הזה, שומע
את השיר שלנו. את המוזיקה שכל כך אהבנו ונזכר בימים המדהימים
שהיו לנו?
פעם, כשעוד היינו ילדים, מה ידענו על אהבה? על נתינה? על
שירה?
וכמה כתבנו, כמה נגענו.

כל פעם כשאני מסתבכת עם עצמי ואף אחד לא מבין אותי, תמיד אתה
הוא זה שעולה לי בראש.
הבן אדם היחידי בעולם שמבין אותי. קורא אותי. החצי השני שלי,
החצי שמשלים אותי.
כמה מיותר לבכות על חלב שנשפך.

אתה חסר לי אהובי, חבק אותי!