ועתה,
כבר הגיע
הזמן לצאת אל
החרות. מן השעיבוד
המדומה של בניית פירמדות
מצריות ואחרות, ותכונות מעיקות
דומות, שבניתי במשך שנים ארוכות.
לעזוב מיד את העמל המדומה לבניית עוד
מקסמי שווא,שאין בהם כל ערך ממשי. מלבד סבל.
עלי לחצות את נהר המים הגועשים, המציפים אותי
בסערת רגשות תמידית, עלי להתוות את הדרך,
להתייצב, ולקבוע לאן אני הולכת. לצעוד קדימה,
אל חוף מבטחים, להפטר מן החמץ שבלב, לאזור
עוז, וללכת אל האור, אל חיים אמיתיים.
אינני רוצה להסתובב
במדבר 40 שנה עוד ועוד, ולתהות
מהי הדרך הנכונה. אני רוצה להגיע אל
הארץ המובטחת במהרה, אל השקט הרוגע והשלווה.
להגיע אל החרות האישית, בלא אכזבה, בארץ אהובה.
שם
בארץ
בה דבש מתערבב
בחלב, אשכון בין
חולות הזהב, אוכל
משבעת המינים, וגם
אטייל בה בנעימים. בארצי
אמצא נחת, בארץ המובטחת,
ולעת ערביים, אסע לירושלים,
בה ניכרים שנות אלפיים,
של געגועים לתקוותי,
לשבת בארץ מתוך
חרות ושקט
בנוף
אהב
תי
|
