יום אחד הלכתי לחנות. ראיתי שם אדם. הוא רעד.
למראית עין, עוד עלה נידף ברוח. זאת תפסיק לנשוב והוא יירגע.
כשהתעתד האדם לצאת מן החנות, אחת מאותן חנויות ענק אמריקאיות,
עצר אותו השומר. "הי אתה! בוא הנה רגע." אינסטינקט קוראים לזה.
חוש מיוחד של שומרים. למרות הכל, האיש יצא נקי, הוא עבר מקלחת
קרה וקיבל, לגמרי בחינם, שיחה טלפון אחת, אחר שעוכב לחקירה
לילה שלם בתחנת המשטרה.
אותו אדם לא התקשר אל חברתו, אל חברו הטוב ביותר, משפחתו ואף
לא לעורך דינו, כפי שמצופה מאדם במצבו. הוא פשוט חייג מספר.
קידומת, שש ספרות אקראיות ומדויקות.
קול של אישה ענה, חד ובהיר.
"מה שלומך?"
"הכל בסדר, אתה יודע, החיים עוברים".
"מה איתך?"
"אני בבית כלא".
"למה?"
"רעדתי".

- ניתוק -  

                     שיחה קצרה יחסית לאחת יחידה בודדה.

יום אחר כך, התקשר שוב, הפעם מביתו הצנוע.
שוב ענתה לו אישה.
"למה ניתקת את הטלפון?"
"לא ניתקתי."
"מי אתה?"
"אני הוא זה שדיבר אתך אתמול."
"ומה אתה?"
"הייתי עונה לך בשמחה אבל אני לא יכול."
"מדוע?"
"תראי, אם אני אצטרך לחשוב על זה, אני אתחיל לרעוד מפחד ובפעם
הקודמת שזה קרה הגעתי לתחנת המשטרה."
"במה הואשמת?"
"בגניבה."
"מה גנבת?"
"את בטחונו של השומר לגביי."
"אהה."
"את רוצה להיפגש?"
"אוקיי."
"פינת אח"י אילת"
"עוד עשר דקות אני אהיה שם"
"נהדר, אני אהיה שם עוד שעה."
- ניתוק -
אני הייתי מרוחק כמה מאות מטרים בלבד מהמקום.
ראיתי שני אנשים, גבר ואישה, נפגשים כמו באקראי
לוחצים ידיים, מחליפים מבט חטוף, לא מחייב, וממשיכים הלאה
בדרכם.
למחרת, שוב חיכתה האישה 50 דקות בציפייה.
והוא הגיע, כמוני, ללא ידיעה ברורה מה מעשיו ברחוב זה, בשעה
שמשית שכזו.
הפעם התקרבתי מעט.
"היי. זאת שוב את."
"כן, וזה שוב אתה."
- שתיקה -
"מה אתה עושה כאן?"
"אני חושב שבאתי לכאן וראיתי אותך."
"ומה עכשיו?"
"עכשיו נלך."
"איש?"
"כן, אישה."
"למה אתה רועד?"
"אני מתרגש."
חריקת בלמים. כמעט תאונה.
רק היום תודרך השוטר לנהוג במשנה זהירות עם אנשים רועדים והנה
הוא עוצר, שלא כמקובל בעולם השיטור, במעבר חציה, מוציא ראשו
מבעד לחלון. "היי אתה!", הוא קורא. האיש הרועד מסתובב אליו.
"אותך אני מבין".