היתה לי ההזדמנות להיות תל אביבי אמיתי.
קיבלתי לידי הצעירות דירה תל אביבית מרהיבה, טלוויזיה גדולה
(מסך שטוח ומערכת סראונד) רכב צמוד, מחשב נייד (עליו אני משאיר
רשמים אלו) ואלכוהול ככל שחשקה נפשי. הדחף הראשוני שלי היה
לחגוג - בדיוק כמו שאחותי ובעלה הפצירו בי לפני שמסרו לי
מפתחות הטירה. רובן אוהב כשאני עושה שטויות, הוא אומר שזה הזמן
היחיד שבו יזדמן לי לעשות כך. עוד מעט החיים האמיתיים, ושם לא
יעשו לי הנחות, שם לכל מעשה שאני עושה יש חשיבות עליונה.
אבל אני לא טיפוס של חגיגות.
גם על זה הוא כל הזמן מעיר לי - "אם אני ארצה לשמוע את המוזיקה
הכבדה שלך, של כל הטינאייג'רים הכי מדוכאים בפ"ת, אז אני אתן
לך לקבוע מה נשמע ברכב", אני אוהב אותו מאוד, את רובן.

א. פול אוסטר.

ניסיתי לעשות כך, הזמנתי חברים, תכננתי מסיבות, אפילו הזמנתי
את החבר'ה מהפורום של ברי סחרוף. גם דפנה הייתה אמורה להגיע.
את דפנה אני בקושי מכיר, בסה"כ בחורה שיצא לי לראות פעמיים,
ולדבר איתה לעומק בערך אותו מספר פעמים. בגללה גם הוצאתי את
הספר של פול אוסטר מהספריה של אחותי.
גם אחותי הייתה כמוני פעם, אותה מוזיקה כבדה, אותם רגשות
נחיתות ומורבידיות שניהלה את החיים.
אבל היא גדלה, התפכחה.

אז אני יושב לי בסלון המעוצב של אחותי, לוגם שליש וויט ראשן
(שליש, כי לא הייתה לי וודקה טובה, וגם שמנת אין במקרר. אז
הסתפקתי בליקר קפה) שומע מוזיקת ג'אז, קורא פול אוסטר, וברקע,
בטלויזיה האילמת, אבירמה גולן בעוד פרק מרהיב של "בקריאה
ראשונה".
היכולתי להיות יותר תל אביבי מזה?

עם הקריאה של "המצאת הבדידות" הרעיונות התחילו לרוץ במוחי. הרי
רק לפני מספר שעות שוחחתי עם דפנה בצ'אט, דיברנו על ספרות.
כלומר, היא דיברה על ספרות, מבחינתה דאגלס אדמס ויאיר לפיד הם
לא סופרים.
זה היה אירוע מסרס למדי השיחה הזאת. הנה אני, שחשבתי עצמי לבן
אדם אינטיליגנטי, כזה שלא נצמד לתכתיבי החברה, כזה שנמצא
בשוליים, עם המוזיקה היחודית ה"מוזרה" שהוא שומע, הספרים
ה"מוזרים" שהוא קורא. ככה זה כשגדלים בפ"ת, לשמוע portishead
ולקרוא ריימונד קארבר זה לא דברים שבשגרה.
זה היה אירוע מסרס למדי, בגלל שהנה דפנה, אחת הבחורות המדהימות
אותן יצא לי לפגוש - לוקחת את כל מה שחשבתי על עצמי עד כה,
זורקת על הרצפה, ורוקעת עליו ברגליה הדקיקות.
כל הזמן היא אמרה שאני מאלה. ואיך זה שאני מאלה? אף פעם לא
הייתי מאלה, תמיד הייתי כזה. אז אנחנו מסיימים לדבר, ואני,
רדוף הרצון להחכים, להשתנות, לפתח אנינות טעם ספרותית, רציתי
להרשים אותה. ניגשתי במהירות אל מדף הספרים ולקחתי את הספר
הראשון ששם מחברו עלה בשיחתינו. פול אוסטר. דווקא רציתי
דוסטוייבסקי, אבל זה בא קודם.
בדיוק כמו שרשום על הכריכה האחורית - "סדרה אסוציאטיבית של של
זכרונות, אנקדוטות, הרהורים, ציטוטים ופרשנויות." ובסה"כ מה
קיבלתי? ספר נחמד, כתוב יפה, מזכיר קצת את הזר, דווקא אחד
הספרים הטובים יותר שיצא לי לקרוא, אבל קצת משעמם. "איך אתה
מגדיר ספר טוב?" שאלה אותי דפנה. התשובה הייתה ברורה לי "ספר
שמרתק אותי, ספר שאני מסוגל לשבת שעתיים, שלוש, כמה שצריך
בשביל לגמור אותו בגמיעה אחת."
כשאתה מחפש תירוצים להניח את הספר בצד ולעשות הפסקה, זה לא
ספר שמושך אותך.
יש בכך מן הצביעות, אני מודה. רציתי לקרוא את הספר הזה רק
בשביל להרשים את דפנה. בשביל לומר שקראתי, ולדון בעניין. אבל
חיפשתי תירוצים להניח את הספר בצד, למזלי הטלויזיה, שהייתה עד
כה מושתקת, היוותה המפלט המושלם, וכאקט גורלי מבריק, אבירמה
גולן בדיוק דיברה עם סופרים ומשוררים צעירים על היחס שלהם אל
סופרי עבר.
אחד אמר שסופר שמכריז על עצמו כסופר, ולא קרא ש"י עגנון, בעצם
חסר לו משהו. ולעומתו אמר אחר שבשלב מסויים הכריח עצמו לקרוא
ולראות רק ספרים וסרטים שנעשו בשנות התשעים!
שייכות לא הרגשתי לא לצד זה ולא לצד זה.
נכון, ש"י עגנון הוא אחד הסופרים השנואים עלי, אבל אינני מחזיק
עצמי מלצפות או לקרוא קלסיקות מבריקות כמו "הזר", או "חוות
החיות".
זה גרם לי לחשוב. לקרוא אני אוהב, אמנם לא כמו דפנה, אבל
אוהב.
וזה התחיל להטריד אותי. את הזר אהבתי. אני עדיין אוהב, אני
מעריץ את הרעיונות שמובאים בו, את האתאיזם המוחלט, ההתנזרות
מדרכי החברה והפעולה על סמך אינסטינק בלבד, ללא כל מחשבה על
תוצאות, או מטרות. ובעצם, אני לא יכול לצטט ממנו, מאחר ואינני
זוכר ממנו דבר.
אני זוכר רעיונות כלליים, אני זוכר את הלך העלילה. אבל אני נכה
מבחינה זו שאף פעם אינני זוכר את הפרטים הקטנים, אותן אנקדוטות
קטנות שדמויות כריזמטיות שולפות במהלך שיחה בסדרות טלויזיה.
למה בעצם אני לא יכול להיות כזה?

תסכול גואה מציף אותי שעה שאני מנסה לחשוב למה בכל פעם שאני
רואה יצירת מופת קולנועית, קורא ספר מדהים, או שומע שיר עמוק,
למה אינני זוכר אותו?
למה אינני מסוגל להיות מאלה שמצטטים מספרים, מסרטים. למה אינני
מהדמויות הכריזמטיות הללו השובות את לבן של נערות תמימות
החולקות באהבתי לספרות חכמה?

אבל כל זה לא יעזור. גם היה לי זכרון אבסולוטי, זו הסלידה שלי
מ"ספרות כבדה" כמו שהגדירה זאת דפנה. אני הייתי מגדיר אותה
כספרות משעממת.
נכון, פול אוסטר מעלה רעיונות חכמים בספרו אך לעניות דעתי, זה
כל מה שהוא עושה. במשך כ-30 עמודים, כל חוט העלילה מסתובב סביב
משפטים קטנים שהוא מעלה בראשו, וממשפט למשפט הוא מקדם את סיפור
פטירתו של אביו, את ניקוי הבית הריק, ובכך מצייר דמות של אדם
מוזר, זר, אדם שאף אחד לא הכיר באמת.

עם כל הדמיון לספר שאהבתי, לא יכלתי לסבול את האטימות, חוסר
היכולת לבטא דברים בצורה מעניינת ומושכת. הספר תורגם באופן
מחפיר, אמנם אינני יודע כיצד מובא באנגלית, אבל עצם המצאותן של
המלים "ז'יטונים" ו"אידאות" במרחק של פחות משתי פסקאות זו מזו
היה מספיק בשביל לגרום לי לזעם כלשהו. ספר שנכתב, לכאורה, בשפה
פשוטה יחסית. ספר שנכתב בשנת 85 ואם זאת, קריאתו הייתה חוויה
של האבקות במלים. הזר לעומתו, שנכתב אי שם בשנות הארבעים, אם
זכרוני אינו מטעני, כתוב ומנוסח (בתרגומו העברי כמובן, צרפתית
עוד אינני יודע), בצורה כה פשוטה וזורמת. וזהו לפי דעתי סוד
קסמו ומשיכתו.

קשה לי להבין איזה קסם מוצאת דפנה בקריאת ספר שהלך רוחו כבד
ומשמים כגון "המצאת הבדידות", אז החלטתי לבדוק אם גם שאר
הסופרים אותם היא אוהבת מתנסחים באותו אופן.
הייתה לי דווקא בחירה די רחבה- קפקא או דוסטוייבסקי. שני מזרח
אירופאיים עתיקים. אז ניגשתי לספריה של אחותי, והתחלתי נובר
במטרה למצוא את הכותר הנבחר, שיהווה את הפרק הבא בדו קרב
המוחות ביני ובין עצמי, או שמא ביני ובין דפנה יקירת לבי?

ב. פרנץ קפקא

"גזר הדין וסיפורים אחרים" הוא שמו של קובץ סיפורים קצרים מאת
פרנץ קפקא.
סיפורים קצרצרים אפילו, כהגדרתה של מורתי היקרה לספרות.
סיפורים קצרצרים מתייחס לי ישירות לאתגר קרת, סופר נהדר, שאת
ספריו גמעתי כמעט כולם בבת אחת. מורתי נהגה לומר שקשה לקרוא
ספר כזה בפעם אחת, שכן הסיפורים הקצרצרים, למרות ארכם, מכילים
את כל שלבי העלילה של סיפור רגיל, ועם קליימקס ואנטי-קליימקס
כל חמש דקות, המוח נשאר הלום ודואב, כמו חייל שנחשף שוב ושוב
לאלימות של שירותו הצבאי.
אבל אותי זה לא מטריד, אני קורא סיפור אחר סיפור, לקח אחר לקח,
הדמויות מתחלפות, אבל הרי בסיפור הקצר אין לדמויות משמעות, לא
נבנה להן רקע, לא מתפתחת אצל הקורא הזדהות מיוחדת במינה איתן.
אצל קפקא זה לא ככה.

מאוכזב מנסיוני הקודם לגלות את גורם המשיכה של דפנה אל פול
אוסטר, ניגשתי אל הספריה, ומצאתי את הספר הנ"ל של פרנץ קפקא.
תוך כמחצית השעה, קראתי מדגם מייצג של ארבעה סיפורים קצרים,
כשכל אחד אני קורא במלוא תשומת הלב. אך לשוא.
פרנץ קפקא לוקח ביטוי אמריקאי חביב, ובונה סביבו סגנון ספרותי
שלם. Beating around the bush מעולם לא תפס אצלי בראש משמעות
עמוקה יותר. כשלמעשה אין לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר. פרנץ
קפקא מתאר בצורה מוזרה למדי תמונה של ילדים ברחוב ראשי,
היצירה הראשונה במקבץ, שהיא גם בין המוזרות יותר שקראתי.
אחרית דבר שנכתבה על ידי המתרגמת אומרת שהסיפור הקפקאי רווי
משמעויות מטאפיסיות, רוחניות ודתיות. ואילו אני אומר שכל
משמעות מטאפיסית שאדם מוצא בכתבי קפקא, הן בסה"כ השערות שהעלה
בעצמו, ולא טרח להוציא ממעמקי מוחו עד שקרא בספריו של קפקא.
אני לא מצאתי כל תוכן בסיפוריו הקצרים של קפקא.

בעצם, כולם פרט לאחד, סיפור שהוא למעשה פסקה -
מהסיפור הקצרצר הזה ניתן להסיק רבות על חשיבותם של החיים, ועל
קוטנו של האדם לעומת העולם. אבל כל זה היה כרוך בהסקת מסקנות
רבה. שאר הסיפורים שקראתי היו כולם תיאורים הזויים של
סיטואציות סטנדרטיות לחלוטין, והוצאת משמעות כלשהי מהן כרוכה
במאמץ על-אנושי ממש של נבירה בפרטים, פרשנויות קטנוניות לגבי
פרטים קטנים שספק בכלל אם קפקא היה יודע עליהם. ממש כמו התנ"ך,
אנשים התאמצו יותר מדי לפרש את יצירותיו של קפקא, ואילו אני לא
רואה כל צורך בכך.

סיפוריו של קפקא הינם גן עדן לפרופסורים לספרות, כל אחד מהם
יכל לכתוב בקלות שתיים שלוש תזות על פרשנות חדשה לסיפור של
קפקא. ובעצם אני אינני אוהב לחשוב כל כך הרבה על הסיפורים שאני
קורא.

אתגר קרת מגיש לי את המשמעות של סיפוריו על מגש של כסף. כאשר
אני קורא סיפורים קצרים שלו, האסוציאציות פשוט שוטפות את המוח.
וייתכן שזה הצד החיובי בסגנון כתיבתו - החיבור לעולם האמיתי,
לעולם הצעיר, לעולם העכשיו. בסיפוריו של קרת אמנם מרכיב
פנטסטי, סיטואציות דמיוניות, יצורים שלא היו ולא נבראו ושאר
מני מאפה. אך סיפוריו מבוססים על מציאות יומיומית, אותה חי
קרת, ואותה חי גם אני. וייתכן שמכנה משותף שכזה הוא מה שדרוש
לי כדי להבין ולהתחבר לסיפור.

אבל בעצם איך אני מסביר את משיכתי ל"חוות החיות" למשל?
לא זכור לי שחייתי בתקופת מלחמת העולם. לא סבלתי תחת שלטון
דיכוי קומוניסטי מושחת. אבל משום מה, הכתיבה השותפת, הקלה,
העניינית של ג'ורג' אורוול שבתה אותי, ולמזלי קראתי את הספר
באנגלית. למזלי, כי אחרי כ-40 עמודים של "1984" בעברית, אינני
חושב שאני מסוגל להמשיך עוד. משהו אובד בתרגום, והרצון של
המתרגם להראות חכם ולהשתמש במלים מוזרות בעברית אינה מוצאת חן
בעיני.

ואילו מסתבר שדפנה אוהבת זאת, הייתכן שהיא אוהבת את הרגשת
העילאיות כשהיא מבינה דברים שאחוז האוכלוסיה שמבין גם הוא
אותם, דומה לאחוז המוציאים מעל 750 במבחן הפסיכומטרי?
וייתכן שאולי היא באמת אדם מיוחד, שאוהב אהבת אמת את הספרות,
ומוכן להשקיע כל מאמץ אפשרי על מנת להשכיל ולקרוא. ואני מקווה
שהיא באמת כזו, מקווה מאחר ואם כן אני רק אעריך אותה יותר,
ואצטער שאינני כמוה. שאינני אדם כזה שמסוגל לשבת ולחרוק שיניים
בעודו קורא סיפור לא מובן, כמו אלה של קפקא. או ספר כבד
ולכאורה ריק מתוכן כמו זה של פול אוסטר.

וייתכן שכל המאמץ שלי להיות אדם בוגר יותר, כזה שיושב בביתו
בדרום ת"א, שותה אספרסו ארוך ומאזין למוזיקת ג'אז, קורא ספר
איכותי ורואה את "בקריאה ראשונה" עם אבירמה גולן, כולם מעלים
חרס. אולי בגלל שלא קראתי מספיק בילדותי, אולי בגלל שאינני חכם
מספיק בשביל להבין את המתרחש בספר האיכותי שאני קורא ואולי אני
פשוט לא נמשך לסוג כזה של ספרות.
שהרי כמו שכל עבודה מכבדת את בעליה, כל ספר מכבד את קוראו. וזה
שאני חושב שיאיר לפיד הוא כותב מבריק ואינטיליגנטי, שטרי
פראצ'ט הוא אשף קומי מהולל, ושפרנץ קפקא הוא נאד נפוח שהיה
שיכור מדי כשכתב את סיפוריו, לא הופך אותי לבנאדם פחות
אינטיליגנטי, אלא פשוט בעל טעם שונה. שונה משל הנורמה (מה
לעשות, אף פעם לא סבלתי את ג'ון גרישם) ושונה משל האליטה
הספרותית (ואולי דפנה לעולם לא תשב איתי ונדבר על שירה).
ואולי אני לא אדם שמסוגל לקרוא ספר, ומיד ליישם את כל הרעיונות
החדשים שהוא למד ממנו.
ואולי אני לא מסוג האנשים שמצטטים קפקא במסיבות.
ואולי פשוט כל אדם הוא שונה, ואין באמת סיכוי למצוא יותר
משניים שלושה מכנים משותפים בין כל זוג אנשים.

ואולי פשוט דפנה לא בשבילי?