New Stage - Go To Main Page

מנו רפופורט
/
כמו עדת כלבים

חודש ימים לאחר שנפטרה אמו, פרסם גידי מודעה בעיתון ובה הציע
את דירת-הוריו להשכרה.
במודעה נכתב: "ברחוב שקט. שלושה חדרים מרווחים. קומה שניה.
אפשרי ריהוט חלקי. 700 דולר".
מיכל, אחותו, טענה שלפני שמציעים את הדירה להשכרה, כדאי לערוך
בה שיפוץ מקיף, ולכל הפחות לדאוג למספר תיקונים הכרחיים במטבח,
לסייד אותה, ולבצע בה נקיון יסודי על-ידי אנשי מקצוע. "אף אחד
לא ייקח אותה ככה", אמרה. אולם גידי ביטל את חששותיה, ושכנע
אותה שבמצב השוק הנוכחי יהיו על הדירה קופצים רבים בכל מקרה,
ולא כדאי להיחפז ולהיכנס להוצאות מיותרות.
לאכזבתו של גידי, רק אנשים מעטים התקשרו בעקבות המודעה ובקשו
לשמוע פרטים נוספים על הדירה, ומתוך אלה שהתקשרו אשה אחת בלבד
בקשה לבוא ולראות את הדירה.
גידי קבע עם האשה שייפגשו בדירה עצמה בשעה שש.  מיכל, שטלפנה
אליו כדי להתעדכן, והביעה אף היא דאגה ממיעוט המתעניינים,
הציעה שיקדים ויגיע לדירה זמן-מה לפני השעה שנקבעה ויאוורר
אותה כהלכה, כדי לסלק ממנה את הריח המעופש שבודאי עומד בה לאחר
שהייתה סגורה במשך ימים רבים. גידי, שהתגובה הדלה למודעה עוררה
בו חשש שמא טעה כשפסל את הצעותיה, הודה לאחותו בחום מופגן על
העצה המועילה והבטיח שינהג כדבריה.

הוא אכן הגיע לדירה כמעט שעה שלמה לפני המועד שנקבע, פתח
לרווחה את החלונות ואת התריסים, טיאטא את כל חדרי הבית, ניגב
מעט אבק מהשולחן בסלון, שטף שתי כוסות מלוכלכות שהיו בכיור,
העביר מטלית לחה על השיש במטבח, ואף ריסס ריח נעים בשירותים.
לאחר שביצע את כל הפעולות האלה וסקר בשביעות רצון את מעשה
ידיו, הרתיח מים בקומקום החשמלי, מצא בארון-המטבח שקית עם קפה
שחור והכין לעצמו קפה בכוס הזכוכית ששטף קודם לכן. ריח הקפה
התפשט במטבח הנקי ולגידי היתה הרגשה טובה. הוא שיחזר לעצמו את
השיחה הקצרה עם האשה בטלפון, והחליט שאם המחיר יהווה בעיה -
יסכים להתפשר מעט, ובלבד שיימנע הצורך בשיפוץ. לאחר מכן, כוס
הקפה בידו, יצא אל המרפסת, ועמד שם, מביט ברחוב הקטן שהיה נוף
ילדותו.

כשראה את האשה פוסעת ונכנסת אל החצר, נרתע מעט לאחור, כדי שלא
תבחין בו עומד במרפסת ומצפה לה, והלך לפתוח עבורה את הדלת.
האשה היתה כבת ארבעים וחמש, כחושה, שיערה קצר, פניה נוקשים.
גידי השתדל להאיר לה פנים ושאל אם מצאה את הבית בקלות. היא
השיבה בחיוב, אך סירבה להצעתו לכוס קפה, ובנימה תכליתית ביקשה
שיראה לה את הדירה.
גידי הוליך אותה לחדר-השינה, פותח לרווחה את דלתות ארון-הקיר
הגדול ומסיט את הוילונות מהחלונות, ומשם לחדר-האמבטיה ולמרפסת
הקטנה שמחוץ לה נמתחו שלושה חבלי כביסה. אחר-כך הוביל את האשה
אל החדר הנוסף, שהיה החדר בו גרו הוא ואחותו בילדותם.
"הנה", אמר בחיוך, מצביע על אחת מפינות החדר, "פה בדיוק עמדה
פעם המיטה שלי". האשה סקרה את כל מה שהראה לה במבט בוחן, אולם
לא העירה דבר ולא שאלה אף שאלה. גידי, שחש אי-נוחות, ניסה למלא
את השתיקה במילים ושיבח בנועם את מעלותיה של הדירה: "תראי איזה
חלונות גדולים, המון אור נכנס לכאן בבוקר, ותשמעי איזה שקט".
האשה הביטה בפניו במבט חסר הבעה, וגידי המשיך: "זה יכול להתאים
כחדר-עבודה, או כחדר-ילדים", ואחר-כך הוסיף: "זה אולי לא הכי
מודרני, היום בונים אחרת לגמרי, אבל זה מאוד נוח ומאוד שקט.
תסלחי לי שאני מחטט, אבל זה מיועד למשפחה? או שאת לוקחת אותה
רק לעצמך?"
"אני עוד לא לוקחת אותה",  אמרה האשה בקור.

כשהגיעו למטבח, הציע לה גידי שוב "כוס קפה, או אולי את מעדיפה
תה". היא שוב סירבה בניד-ראש והתבוננה בשתיקה בכיריים ובשיש
שהיה סדוק מעט. גידי ששוב חש אי-נוחות, אמר: "תראי, זה עדיין
במצב לגמרי לא רע, למרות שלא החלפנו, אני עוד זוכר את אמא שלי
מטגנת כאן חצילים".
"חצילים?", שאלה בחדות.
"כן, חצילים", מיהר גידי להאחז בשאלה הראשונה שהאשה שאלה מאז
שנכנסה לדירה, "אני ממש יכול לראות את זה", ומיד צף ועלה לנגד
עיניו מראה גופה ופניה של אמו הלובשת חולצת פלנל משובצת, ניצבת
ליד הכיריים והופכת את פרוסות החצילים תוך שהיא שרה בקול שקט
שיר על ילדה עם צמות - שיר געגועים עצוב שגידי לא שמע מעולם
אלא בקולה היפה של אמו - וקרן שמש שבורה מסתננת דרך חרכי התריס
ומאירה חלק מזרועה המשובצת של אמו, סמוך למרפק. גידי חשב כמה
שהזכרון שברירי ומתעתע, שמכל השנים ששהה במחיצת אמו, מכל
השיחות ששוחחו, המריבות, הטיולים בשבתות, מכל הפעמים שאמו נגעה
בדאגה במצחו כשהיה חולה, הנה בסוף הוא זוכר בבהירות דווקא קרן
שמש שבורה מרצדת על משבצות פלנל סמוך למרפק. הוא שקל לרגע אם
כדאי לו לשתף את האשה בפרטי הזכרון שעלה בראשו ובהרהוריו על
טבעו המסתורי של הזכרון, אך החליט שזה יהיה אינטימי מדי והאשה
עלולה לחשוב אותו לאדם מוזר.
"אמא שלך היתה מורה?" שאלה האשה לפתע.
"כן", הוא אמר, "מאיפה את יודעת? היא לימדה אותך?"
"ואבא שלך", היא המשיכה, "היה מנהל בנק".
"נכון"
"גדלתי פה בשכונה", היא הסבירה, "אני זוכרת אתכם. לך היו אז
תלתלים בלונדיניים, היית בכיתה עם אח שלי".
"באמת? מי זה אחיך?"
"אהרון", היא אמרה, "שמו אהרון".
גידי אימץ את זכרונו, "אהרון? אני לא זוכר אהרון, את בטוחה
שהיינו באותה כיתה?"
"כן", היא אמרה, "אני בטוחה. הוא למד איתכם רק בבית-ספר יסודי,
אחר-כך עברנו דירה".
"אהרון?" שאל גידי שוב, נבוך מעט.
"כן, אהרון", היא אמרה, "אבל אתם קראתם לו בשם אחר. קראתם לו
שינקן".
"בטח", חייך גידי בהקלה, "בטח שאני זוכר אותו. שינקן".
"השם שלו היה אהרון", אמרה האשה בקול חד.
"כן. האמת ששכחתי את השם האמיתי שלו, בשבילי הוא נשאר שינקן",
אמר גידי בחום, "תשמעי, אולי שלושים שנה לא ראיתי אותו. מה הוא
עושה היום? איפה הוא חי?"
היא לא השיבה לשאלתו, ואמרה: "אפילו את השם שלו אתה לא זוכר".
המבט שלה נראה לגידי מוזר.
"טוב, את יודעת איך זה, עברו המון שנים, מזדקנים. אפילו את השם
שלי אני בקושי זוכר. שינקן היה מין כנוי חיבה כזה".
"שום חיבה", היא קטעה אותו, "אתם לעגתם לו. אתה זוכר למה קראתם
לו שינקן?"
"בטח. הוא היה מביא לבית-ספר סנדויצ'ים עם שינקן. את יודעת איך
זה אצל ילדים. לכולנו היו סנדויצ'ים עם גבינה לבנה או שוקולד
למריחה. רק לו היו סנדויצ'ים עם שינקן. אז קראנו לו שינקן.
היינו ילדים".
"ובגלל זה הרבצתם לו?", הטון שלה היה תוקפני עכשיו, "בגלל שהוא
הביא סנדויצ'ים עם שינקן?"
גידי אמר שהוא לא זוכר שמישהו הרביץ לשינקן, כלומר לאהרון.
"אני זוכרת", היא אמרה, "ועוד איך אני זוכרת. כמו עדת-כלבים
התנפלתם עליו. הכל ראיתי מהחלון".
"מתי? איפה?"
"זה היה בדרך חזרה מבית-ספר, הפלתם אותו על האדמה והתנפלתם
עליו. כמו עדת-כלבים. הכל ראיתי מהחלון. בעטתם בו עם הרגליים
והיכיתם אותו בידיים. אני זוכרת שנפל לו הכובע והתחלתם לשחק עם
הכובע שלו מסירות, והוא רץ מאחד לשני והתחנן שתחזירו לו את
הכובע. ראיתי מהחלון. ואתם המשכתם להתמסר לו מעל הראש ולצחוק,
אני זוכרת את הצחוק שלך עם התלתלים הבלונדינים שלך".
"אני לא זוכר אירוע כזה, בחיי", אמר גידי ברוך, "זה בטח היה
מין משחק של ילדים, ואת ראית מרחוק ופירשת את זה לא נכון".
היא התעלמה מדבריו והמשיכה: "זה היה הכובע שאמא שלי רקמה על
הביטנה את השם שלו, והוא התחנן שתחזירו לו, מאחד לשני הוא רץ,
עם דמעות בעיניים, ובקש את הכובע שלו. אתה יודע מה אמא שלי
עברה בחיים שלה? אתה יודע מאיפה היא באה? יש לך בכלל מושג? היא
בדיוק תלתה כביסה וצעקתי לה שמרביצים לאהרון, היא הניחה את
הכביסה והתחילה לרוץ אליכם ולצעוק: אהרון, אהרון. וכשראיתם
אותה רצה וצועקת כמו משוגעת, הצחוק שלכם עוד התגבר, והייתי
בטוחה שאתם תתמסרו עם הכובע גם מעליה, וכבר לא יכולתי להסתכל
יותר, פשוט לא יכולתי להסתכל יותר, ועצמתי את העיניים.
וכשפתחתי אותן כבר ברחתם, ואהרון קם מהאדמה והרים את הכובע שלו
וניער אותו. אמא שלי הושיטה לו יד לעזור לו, אבל הוא דחף אותה
ממנו והתחיל לרוץ הביתה בוכה והיא רצה אחריו וקראה לו: אהרון
אהרון, תחכה לי רגע".

גידי מילא מים בכוס והגיש לה. "קחי, תרגעי קצת", אמר, "תראי,
עברו המון שנים, אני זוכר רק משהו מטושטש..".
האשה הניחה בתנועה חדה את הכוס על השיש בלי לטעום ממנה, והסיטה
אותה בהבעת-גועל לכיוונו של גידי. הכוס התהפכה על צדה והמים
נזלו וחלחלו אל תוך הסדק  שבשיש.
היא בלעה את רוקה ואמרה: "כמו עדת-כלבים התנפלתם עליו".
"אני לא זוכר שהרבצתי", אמר גידי, מביט במים הנבלעים בסדק,
"אולי עמדתי בצד וצחקתי, וגם זה לא בסדר, אני לא אומר שזה
בסדר, אולי אפילו זרקתי את הכובע כמו שאת אומרת ואני מצטער על
זה, אבל אני בטוח שלא הרבצתי לו".
"אתה היית המנהיג שלהם", היא סיננה, "כל דבר שהם עשו הם היו
מסתכלים עליך כדי לקבל ממך אישור. אני זוכרת אותך צוחק, עם
התלתלים הבלונדינים שלך".
"טוב, לפחות תלתלים כבר אין לי", ניסה גידי להתבדח, נוגע בידו
בשערו המאפיר והמידלל, "בטח שלא בלונדינים".
האשה לא הצטרפה לנימה המבודחת. "לאמא שלי היו כאבים בחזה
אחר-כך רק מלראות את הפרצוף שלך. אם היא היתה רואה אותך מהחלון
עובר ברחוב, היא היתה סוגרת את התריס, ככה, במכה, ואומרת: אני
לא יכולה לראות את הבלונדיני הזה. איזה עיניים אכזריות יש לו,
אני לא יכולה להביט עליו".
"תשמעי", גידי הרצין, "אני אפילו לא יודע את השם שלך..". הוא
השתתק וציפה שהאשה תאמר לו את שמה, אבל היא שתקה.
גידי המשיך: "תראי, אין לי מה להגיד. זה היה לפני שלושים שנה.
היינו ילדים. אני לא מתגאה בזה, אבל ילדים עושים דברים כאלה.
גם אני חטפתי מכות".
"לא כמו אהרון", היא התעקשה.
"אהרון היה שונה", הוא הסכים, "בגלל השינקן והכובע וכל זה. את
צודקת, אבל אל תשכחי שהיינו ילדים. מה ידענו? לא ידענו כלום,
לא סיפרו לנו שום דבר. לא היה לי מושג שזה השפיע ככה על אמא
שלך".
היא הנהנה.
"אני מתנצל בפניך" המשיך גידי, מעודד מתגובתה, "ואם תתני לי את
הטלפון של הוריך אני אתקשר לאמא שלך ואבקש גם ממנה סליחה".
האשה חייכה בפעם הראשונה, וגידי ציין לעצמו שכשהיא מחייכת יש
לה פנים נעימות, אפילו יפות, אבל החיוך כבה במהירות. "אמא שלי
מתה לפני תשע עשרה שנה", היא אמרה בקול שטוח, "אין לך ממי לבקש
סליחה".
"אני מצטער", אמר גידי ברוך, ולאחר כמה שניות הוסיף: "גם אמא
שלי מתה".
היא נשענה קלות בגבה על המקרר ושתקה. גידי החווה בידו על
הקומקום החשמלי ואמר: "אולי בכל זאת?", והוסיף, "אני יכול לרדת
למכולת ולהביא גם קצת עוגיות, אם מתחשק לך".
היא נענעה בראשה בהחלטיות לשלילה, אך לגידי היה נדמה שמשהו
בפניה התרכך מעט.
הוא שקל אם להושיט יד ולגעת בכתפה, אבל עדיין חשש מתגובתה.
"אבל את הטלפון של אהרון את מוכרחה לתת לי", אמר בהתעוררות,
"לפחות ממנו אני עוד יכול לבקש סליחה. ובסוף לא סיפרת לי בכלל
- מה הוא עושה היום? איפה הוא חי? הוא נשוי? יש לו ילדים?"
האשה הביטה בריכוז בפניו. "אהרון מת", היא אמרה, "נהרג. בצבא.
בתאונת אימונים. אמא שלי מתה שלושה חודשים אחריו". היא השתתקה
לרגע וכיווצה את גבותיה, כמו מחפשת את הניסוח המתאים, "אולי
ראית את השם שלו בעיתון אבל לא זיהית, כי לא היה כתוב שם
שינקן".
היא הוסיפה להביט בעיניו של גידי במבט קשה וקר, רק השפה
התחתונה שלה רעדה קצת. לגידי היתה פתאום תחושה ברורה שהיא
עומדת להגיד שוב: כמו עדת-כלבים התנפלתם עליו. הוא הרכין את
ראשו והמתין.
אבל האשה לא הוסיפה דבר. היא פסעה בצעדים איטיים אל הדלת. גידי
הלך אחריה, מהסס אם עליו לומר משהו. היא פתחה את הדלת, ומבלי
להסב את ראשה יצאה והחלה יורדת במדרגות. גידי סגר אחריה בשקט
את הדלת, ולאחר כמה שניות, כשהיה בטוח שהיא כבר התרחקה, סובב
את המפתח פעמיים במנעול.

חצי-שעה אחר-כך, כשמיכל התקשרה לשאול איך עלתה הפגישה, אמר לה
גידי בקול רגוע: "היא לא תיקח את הדירה, האשה הזאת. אבל את
צודקת, מיכלי, הדירה מסריחה. אף אחד לא ייקח אותה ככה. צריך
לעשות שיפוץ יסודי, וגם להחליף את השיש במטבח".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 2/5/03 12:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מנו רפופורט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה