זה קרה בלילה גשום אחד, כזה אחד מהסרטים. הגשם דפק על החלון
והרוחות, הרוחות היו משהו מיוחד. נראה כי עוד רגע והן מעיפות
את כל החלונות לעזאזל. וברקים ורעמים שבגללם היה לי בא לרוץ
ולהתחבא מתחת לשמיכה.  אני יושבת בפנים (למזלי) ושותה כוס
שוקולטה. ישבו איתי עוד שתי חברות, נועה וסיגל. היתה ביננו
דממה כזאת, כי כבר לא היה לנו מה להגיד. כל יום שני בשעה תשע
הינו נפגשות בבית קפה בפינת הרחוב של נועה. כל פעם היה לנו
המון מה להגיד ותמיד יום שני היה יום שהייתי מחכה לו כדי לספר
על הכל, להוריד מהלב, וכדי לקבל חוות דעת אמיתית. אך משום מה
יום שני הזה היה משעמם והדממה הציקה. השבוע היה השבוע הנורא
ביותר, לא קרה בו שום דבר מסעיר, שום דבר מעציב. זה היה פשוט
שבוע שעבר לאט ולא היה שווה כלום. וכנראה שכך גם עם נועה
וסיגל. היינו יוצאות כבר מהבית קפה אבל הרוח היתה כל כך עזה
שניסינו לצאת אבל לא היה לנו סיכוי. פתאום נכנס אחד  נוטף מים
עם מעיל גשם שחור, סטייל מטריקס. הוא ניגש לקופה והזמין כוס
קפה הורדתי לשניה את עיניי מהבחור והעפתי מבט לעבר חברותי
לראות אם הן שמו לב אליו. ומסתבר שהן לא פספסו רגע אחד. החזרתי
את מבטי אליו מנסה לראות משהו שיצביע על האישיות שלו. ולפתע
הוא העיף מבט לאחור ומבטינו הצטלבו השפלתי את מבטי, והוא חייך
והעביר את מבטו אל חלונות הראווה שעמדו להתעופף כל רגע.החזרתי
אתפני אל השולחן וגיליתי את פניהן הצוחקות של נועה וסיגל. את
מסמיקה אמרה סיגל  וחייכה.  הבנתי מה קרה כרגע והתחלתי לצחוק
ועם צחוקי סחפתי גם אותן. היו לו עניים מדהימות, כחולות  ואם
לא הייתי מתביישת לא היה לי בעיה להביט בהן שעות. הסתכלתי שנית
בבחור המסתורי, בעל החנות נתן לו מגבת שיתנגב כדי שלא ירטיב לו
את הבית קפה ה"מכובד". החזרתי את מבטי אל השולחן מצחקקת לי.
ואז ראיתי את פניהן הרציניות של נועה וסיגל.ורעש המעדים נשמע
מתקרב. הוא בא סיגל לחשה. מה שלומכן הוא רכן מעל כתפי אל
השולחן ושאל בחיוך מאוזן לאוזן. הכל בסדר אמרה סיגל ונועה
הינהנה לאישור. ומה איתך הוא פנה אלי, אני.... אני רטובה קצת
אמרתי וחייכתי. באותו רגע הוא שם לב שהוא מטפטף עלי וניגש
לדלפק  להביא עוד מגב מבעל בית הקפה המרוגז. לכי לעזור לו דחפה
אותי נועה. כן לכי כבר הוסיפה סיגל. התרוממתי מהכיסא והסתובבתי
לעבר הדלפק וזה היה הרגע ששנינו התנגשנו והוא הפיל את המגבת
שהביא לי. ועכשיו תורו לחיוך המבויש. חייכתי אליו בחזרה ועזרתי
לו להרים את המגבת.  הוא התיישב (מולי) וכבר סיגל עטה עליו,
בין השאלות המביכות שלה הצלחתי להשחיל  שאלה, כדי לשאול אותו
מה הוא עושה פה. הוא ענה שפשוט הוא גר כאן ברחוב והיה בדרך
הביתה אבל הגשם התקיף אותו ומכיוון שהיה בלי מטריה אז ניגש לפה
כי זה היה הקרוב ביותר המקורה. השיחה נמשכה לעוד איזה שעה אחרי
שבסוף ראיתי שהשעה מאוחר אז התנצלתי וקמתי ופניתי לעבר הדלת
הוא קם אחרי במהירות אמר לשלום לסיגל ונועה והתקדם לעברי, תרשי
לי ללוות אותך". חייכתי ופנינו שנינו החוצה. הדרך לא לקחה הרבה
( הבית קפה היה ברחוב שלי, או שאני צריכה לומר שלנו)  הגענו
לדלת והוא נשק לי לשלום וזו היתה הנשיקה הכי מתוקה שחוייתי
רציתי לנשק אותו עוד אבל כבר הייתי חייבת לחזור פניתי לכיוון
הדלת וידינו נפרדו והדלת נסגרה אחרי. כן אני יודעת שזה קיטשי
והכל, אבל זה היה סוף מושלם ליום שני....