4 מדבקות עם שמות שונים היו לי על החולצה, "עכשיו תמצאו את
האנשים שהשמות שלהם מודבקים עליכם וקחו מהם פרט אחד על עצמם".
קמתי, סקרתי בעיניי את כל האנשים שישבו איתי בחדר, רובם נראו
לי זרים, ובלב ניסיתי להתאים את השמות שעל החולצה שלי למי
שנמצא סביבי. רוב הקבוצה כבר הסתובבה, המון פרטים עפו באוויר
"אני אוהבת לישון" "אני שר בלהקה" "אני אוהב לשמוע רוק" "אני
מתעצבנת מהר"
"תגידי שאת הבת של ראש העיר", עיניי התרחבו, משום מה המשפט הזה
הדהד לי בראש, ואז, כאילו מישהו בלתי נראה תפס לי את הראש
והפנה אותו אל השניים שישבו מולי וגרר אותי בכח אליהם, לא
שלטתי ברגליים שלי. כשהגעתי אליהם ה'דני דין' המסתורי עזב אותי
והשאיר אותי לבד. שאלתי, "את נטע?" היא הניעה את ראשה בשלילה,
"את כתובה עליי?" שאלתי בתקווה שלא תענה שוב בשלילה. היא יפה,
ממש יפה, יפה ומיוחדת, מסוג הבנות שחשבתי שקיימות רק בדמיון
שלי ולא באמת קיימות במציאות. "אמרתי שאני טל" אמרה בחיוך
מדהים, חיוך שאומר המון. נו... אתם יודעים, יש כאלה שאפשר אפשר
לדעת שהם לא מהצבועים האלה שכל היום הולכים עם חיוך מרוח על
הפנים גם כשבא להם למות. הבנתי מהתשובה שלה שהיא כבר ענתה לי
יותר מפעם אחת, פשוט לא שמתי לב, שקעתי שלא במכוון במחשבות
והתנתקתי לרגע ממה שקרה סביבי (כן, גם זה קורה...). רציתי
להגיד משהו נחמד... "יש לך איזה פרט לנדב בשבילי?" שאלתי עם
פרצוף בלי הבעה. 'זה המשפט הכי נחמד שהיה לך? איזה גרועה את,
דווקא תמיד שאת רוצה להיות בסדר את מוציאה את המשפטים הכי
דבילים, ומוציאה את עצמך מפגרת, כעסתי על עצמי בלב "תכתבי שהיא
הבת של ראש העיר" אמר זה שעמד לידה, שעד עכשיו בקושי שמתי לב
לקיומו, כנראה הייתי יותר מדי מרוכזת בלבחון אותה מכף רגל עד
ראש. "נו, דיי!" היא ניסתה להיות רצינית ואז התגלגלה מצחוק
ושניהם התחילו לריב ריב מטופש כזה בצחוק ושוב הציפו אותי כל
מני מחשבות שהפריעו לי להתרכז במריבה המטופשת שפרצה מולי שכל
כך רציתי שכן לעקוב אחריה. "טוב, אני אכתוב את זה" אמרתי להם
וחייכתי חיוך דבילי ומאולץ כזה ולא נראה לי שהם שמו עליי באותו
רגע בכל הרמות.
אח"כ המשכתי, ההבעה חזרה לי לפנים, סיימתי את המשימה וכולנו
התיישבנו. הצגנו הכל... סיימנו ועברנו למשימה הבאה.
כל אחד היה צריך עכשיו להציג בדרך יצירתית את מצב הקבוצה שהוא
מדריך. כולם פתאום נהיו לי פסלים וציירים מוכשרים, אמנים כאלה,
ואני, הדבר הכי יצירתי ומקורי שיכלתי לחשוב עליו ולממש אותו
באותו רגע היה ציור מעאפן עם לורד על חתיכת בריסטול. כל אחד
היה צריך להסביר בסבב על היצירה שלו. כולי שקעתי שוב במחשבות
על הבחורה המקסימה שישבה מולי בחדר ואם היא 'כמוני' או לא,
חשבתי גם על הבחורה המקסימה השנייה שהחלטתי שלא יהיה לה קשר
לאהבה שלי בחיים החדשים שלי, אותה עוד לא הזכרתי, היא הייתה
חלק מהחיים שלי (באופן מסויים) במשך שנה וחצי שנתיים... כל פעם
שאני חושבת/עושה משהו, אני ישר חושבת על איך היא הייתה
מתנהגת/מגיבה/מתייחסת לאותו עניין, כל דבר אני מנסה להסתכל גם
דרך נקודת המבט שלה לפי איך שאני מכירה אותה, בדרך כלל שאני
תופסת את עצמי חושבת עליה יותר מדיי, אני עוצרת את עצמי ואומרת
בראש שחשבתי עליה מספיק (יותר מדי) במשך החיים שלי, שזה מספיק,
ואז אני מנסה לחזור להתרכז במה שהייתי עסוקה בו. זה מה שעשיתי,
וקלטתי את זה שעמד ודיבר במרכז לוקח את הפסל היצירתי שלו
ומתיישב במקומו- כסא לידי. "רותם" אני מרימה את העיניים ורק
עכשיו מעכלת שתורי הגיע ושפספסתי חצי מההסברים של חצי מהאנשים
והבת של ראש העיר ביניהם. "כן, קומי, ספרי לנו מה את מחזיקה
ביד" העדפתי לשבת והתחלתי להסביר, מזל שלי שאני לא מדברת כמו
שאני מציירת. לדבר דווקא אין לי בעיה, אני דווקא דיי טובה בזה
(אפשר להגיד) רק שאני מקצינה קצת לפעמים או סתם נסחפת, אבל לא
נורא... זה חלק מהקטע שלי 'להלהיב את המאזינים'. "טוב, אז אני
רותם" התחלתי "ואני מדריכה ז', שבט שחר..." פקה פקה פקה בלה
בלה בלה, במשך כל ה'נאום העצוב' שלי השתדלתי שלא לאבד קתימב"ה
והרי ידוע שכשמסבירים לקבוצה יש לך 'את הזכות' להסתכל על מי
שאתה רוצה, ככה זה שאתה מרכז תשומת הלב. רוב ההסבר שלי העיניים
שלי נתקעו בנקודה אחת (נורא מסויימת) כן כן, יופי לכם, ניחשתם
נכון- 'הבת של ראש העיר'.
קשה לי להסביר את ההרגשה שלי. אני לא אחת שנדלקת על אנשים
בקלות או בכלל אבל הרגשתי כאילו אני מכירה אותה שנים, הרבה
לפני הסמינר הזה.
אחרי הסמינר הפנים שלה נשארו חרוטות בדמיוני, השם שלה התאדה
מזכרוני והיא נשארה אצלי בראש בתור הבת של ראש העיר.
עבר דיי הרבה שואת זמן שלא ראיתי אותה סלש שמעתי ממנה, היה לי
אפילו פאוזה שלא נזכרתי בה מעט זמן.
פסח הגיע, ויצא לי לראות אותה בשני טיולים, בטיול ז' ידעתי
שאני אראה אותה ובטיול ה' ו'... ה-פ-ת-ע-ה...
אנחנו בקושי מדברות. אני לא סגורה שהיא שהיא זוכרת אותי אפילו,
אנחנו מחליפות בינינו רק משפטים כמו "בוקר טוב" ,"בתיאבון"
וכאלה.
טיול ז', אחרי כל הפעולות והבלגאן של היום הראשון, התכוונתי
להכנס למבנה, הלכתי עייפה כולי עם הראש למטה, בוחנת את האבנים
המשולבות. "רותם, תגידי, איך הולך לך? ראיתי שבאת לפה עם
חניכים" רציתי לעשות רק תנועה כזאת של 'ככה, לא משהו' עם היד
וללכת לישון, הרמתי את הראש והלב התחיל לפעום בקצב רצחני. זאת
היא. הייתי מופתעת. "איך הולך? אני זוכרת  ת'סיפור ה'עצוב' שלך
מהסמינר, שאין לך חניכים וזה..." אמרה וחייכה את החיוך שעשה לי
כל כך טוב. סתם דיברנו דקה... כמובן זרקתי רק כמה משפטים
מטומטמים אבל חפיף, לא משהו רציני. היא הייתה צריכה לחזור אל
החניכים שלה או משהו. הפנייה שלה אליי עשתה לי את החיים בערך.
אתם צריכים לראות אותה, גבוהה, זרוקה קצת, הולכת במן נוחיות
שאי אפשר לתאר במילים ואיך שהיא מדריכה, בשיא ההתלהבות, כל
הזמן קופצת וצוחקת, אנרגטית כזאת, מ-ג-נ-י-ב-ה...
חזרנו מהטיול ואני מוצאת את עצמי חושבת עליה מעל 24 שעות
ביממה, מחפשת להוציא עליה פרטים באיציק מחברות שלה שאיתה
בצופים (שהן גם חברות שלי) וגם מהאתר בצופים, פתאום נבהלתי,
מפחדת שאולי... התאהבתי?!
אותו שבוע יצאתי לעוד טיול, טיול ה' ו' ו... ה-פ-ת-ע-ה... גם
היא הייתה שם שלא כצפוי, הלב שלי שוב התחיל לדבר בעד עצמו.
היא הייתה עם איזה אחד בערב, ד"א: גם בלילה וגם בבוקר וגם
בצהרים וגם בארוחות וגם במסלולים, כל הזמן! זה החבר שלה, אני
גם מכירה אותו, הוא הדריך אותי פעם באיזה סמינר, הוא היה סבבה.

ברגע אחד עניתי לעצמי על השאלה שלי- כן, התאהבתי בה.
מצאתי את עצמי שונאת אותו וכל מה שרץ לי במוח היה רק באיזו
דרך לרצוח אותו שהכי יכאב לו. פתאום כל מה שהוא אמר סלש עשה
נראה לי מטומטם ומטריד, פשוט מעצבן. כל הדרך הבייתה הייתי
עסוקה בלחשוב על סיבות למה הם לא מתאימים ולא צריכים להיות
ביחד.

אני שונאת אותו!
ועל מה שהיא 'עשתה לי'- אני שונאת גם אותה!
מכל הסיפור הזה יצא שאני מגיעה הבייתה, ומה שאני הכי שונאת- זה
את עצמי!!!

ככה נגמר הסיפור על אחת שהכרתי/לא הכרתי, התאהבתי/לא התאהבתי
בה,
או בעצם... התאהבתי בה!
או אפילו עוד יותר נכון- מאוהבת בה...