את כזאת... כזאת.
את עצמך, במסווה של בגדים יקרים ויפים, שמעידים על הטעם הטוב
שלך.
את פריקית משוחררת, ומוגבלת ברגשות, את גדולה, עם לב יותר
גדול, שבעצם לא מבינה למה היא פה.
מתעסקת במהות, שבעצם עוד לא מצאת את עצמך, וזוכרת שצריך לדאוג
לכולם.
לחיות (אז לא אוכלים בשר), לבנות הפקצות (שאת בעצם לא סובלת),
לזה שרוצה אותך (אבל את לא אותו).
ולי (כי אני סתם טיפשה).
נורא אנטיפתית, ונורא משנה מצבי רוח, וקשה נורא, אבל אני
מצליחה במשימה.
לא בטוחה מה את רוצה, ולא הולכת אחרי אחרים, מה שיוצר את המצב
שאת תקועה במקום.
רואים שעברת משהו, רואים שהשתנת, ורואים ואת אומרת, שגרמתי לך
לטוב.
יש לך חברות, שבכלל לא אוהבות אותך, ויש לך גם אותי, וגם את
זהר, ואת כולם,
ואת נטפלת לתפל, ובכלל לא מבינה, והשארת את עצמך בכיתה ו' ולא
זזת.
ואת סתם מתחבאת מאחוריי מסך, מלאת אנרגיות, ונסגרת ומופנמת,
את בנאדם של סערת רגשות.

- נו.מה אתה אומר?
(הסתכלתי עליו בעיינים היפות האלו שלו,שבעצם בעייניה נראות סתם
סתמיות ולא חשובות.)
- זה מה שהיא ביקשה?
- אמ. כן. זה מה שהיא רצתה.
שאני אכתוב עלייה,לא משנה מה.
- היא תבכה או משו, את יודעת.
- לא אכפת לי.
- אבל את אוהבת אותה.
- נו. נכון, זה נראה כאילו-היא אוהבת אותי?
- נו, תהיי רצינית.
- אני רצינית, מעולם לא הייתי יותר.
- פשוט תאהבי אותה למרות כל מה שהיא.
- מה נראה לך שעשיתי עד עכשיו?

יום למחרת,בסביבות עשר בקיוסק, כשאת מתחילה את השעה הראשונה
שלך, ואני כבר בשלישית, הלכתי לחפש אותך, הסתכלת אליי, ולא
יכולתי לקחת קצת מסיגריה, כי את נשבעת שאת ואני לא עושות את זה
שוב, אבל לי לא אכפת.
כי אני לא את, ואת בהחלט לא אני, ואת נשבעת. לא אני, אז לקחתי,
בכוונה.
את שם, לבד,כי את תמיד איכשהו לבד, ובאתי ונתתי לך את מה
שכתבתי, אפילו לא אמרתי שלום,
כי באמת כבר לא היה לי כוח, ובכלל-היה לי עוד אתגר (מבחן)
במתמטיקה, ובאמת שכבר נמאס.
נורא הופתעת, את עם כל הבגדים שלך, עם כל המכנס "200ש"ח שעושה
לך רגליים יפות, אבל הוא במילא לא במידה שלך" מלא בוץ, מהגשם
הזה.
את והבייגל שהיה לך ביד עשיתם לי פרצופים, והלכתי.

חזרתי הביתה, ושאלו איך היה המבחן, אז עניתי ב-"Great! Real
great..." אמריקאי טיפוסי, ואמרתי לאחותי שתנמיך את הזבל
קטנטנות הזה, ושהלכתי לישון, ושאם מצלצלים, ובמיוחד אם זה היא,
לנתק או להגיד שאני ישנה.

קמתי בחמש,שכחתי שיש לי שיעור, ובמילא פיספסתי ת'הסעה, עוד אדם
שייכעס עליי, זה לא משנה.
הסתכלתי בדבר המצלצל רוטט שאני שונאת וקוראת לו פלאפון, וראיתי
שהתקשרת, ושלחת הודעה,
ואני לא רוצה לענות.

מה תעשי לי?!

חזרתי לישון, ובלילה פשוט קמתי והקאתי, ויחד עם זה חשבתי
עלייך, ועשית לי בחילה.
חשבתי עלייך באותו זמן וגירשתי את אימא שבאה לבדוק שאני חיה,
חשבתי בעצם למה אני מתחברת לאנשים מנוגדים לי.
את בכלל לא אני, אנחנו בכלל לא דומות.
את לא מה שהיית פעם, לא לפי התמונות שהראת לי.
אני יודעת שגרמתי לך לטוב, אחרי כל הרע שקרה לך, אבל נמאס לי
לגרום לטוב!
אני רק מעודדת אנשים, ורק נותנת את עצמי, ורק שם בשבילך שצריך,
ורק בשבילך.
ורק... ורק.

ואת ככה אליי?
את מוזרה מדיי בשבילי, את קשה לפיצוח.
את המשו הזה, שיש לכל אחד,
בעיקרון אני מבינה הכל,
ואותך לא.

איך שאת כלכך בריאה ושומרת על עצמך, ואח"כ הולכת ומנסה לי
דברים.
אני לא מבינה איך את לא שם כדי לתמוך, ואיך את לא שם שאני
צריכה.
וזה לא שאני מציבה קריטריונים, או שאני בכלל  קובעת, אני רק
אומרת, שאני עשיתי את כול כולי במערכת היחסים הזו, ואת כזו
אנטיפתית ומגעילה.
את יודעת, יש דברים שצריך בשבילם שניים.



מוקדש באמת ובתמים,לילדה המיוחדת הזו, שבטח לעולם לא תקרא את
זה, אבל אולי היא לפתע תתחיל להרגיש.
אני אוהבת אותך.