הערה: הסיפור מבוסס על מקרה טראומתי למדי שעברתי, אבל רובו
פרי דמיוני המעוות. עם זאת, רסיסים ממנו מציאותיים, אז תהיו
עדינים איתי.

סתם ישבתי על הספה ובהיתי בטלוויזיה, בפרסומות. ואז הראו את
הפרסומת של תאונת הדרכים. ההיא עם הבחור שדופק לחברה שלו
ת'חיים כי הוא לא היה חגור. מתישהו, באמצע של הפרסומת ראיתי
מול העיניים את התאונה שלנו. תאונה מטומטמת. וזה לא ששתינו או
משהו, אפילו. סתם האוטו של גבע הגיע למדרכה אחרי הצהריים.
והאוטו דרס. שישה ילדים, שחזרו מטיול, נראה לי בצופים. כל
הסיפור הזה לקח אולי חמש שניות, גג שש. אבל החמש גג שש שניות
האלה ארכו נצח. ואני, במקום לראות בטלוויזיה את התאונה של
הבריטים, ראיתי את התאונה שלנו. ראיתי את גבע עולה על המדרכה,
ושמעתי את הצרחות של הילדים. ראיתי אותם, שוב, נבהלים, מנסים
לקפוץ, להציל את עצמם. חלק הצליחו, שישה לא.

שבוע סתם ישבתי בחדר, בדיכאון. הכי הרבה שעשיתי היה לצאת
לשירותים ולהתקלח. אולי לאכול קצת מה שההורים הביאו לי לחדר
לאכול. אם הם לא היו מביאים אוכל, לא הייתי אוכלת. גם ראיתי
קצת טלוויזיה. אבל. גם גבע היה ככה. שנינו, סטודנטים שנה ג',
הוא למשפטים, אני למזרח-תיכון. חברים הכי טובים מגיל ארבע, מאז
שהכרנו בגן-רחל. אני חושבת שאנחנו מכירים אחד את השני יותר טוב
מאת עצמנו. ידעתי שהוא עושה כמוני, ואפילו לוקח את זה יותר
קשה, בגלל שהוא נהג. שבוע לא עשיתי כלום, כי לא הייתי מסוגלת.
לדבר על זה בטח לא יכולתי. זה יחיה מחדש את הכל. רק שיחות לבית
חולים לברר שהם בסדר. זהו. זה היה כל הקשר שלי עם העולם. עד
שגבע התקשר. הוא רצה שנלך לים, אפילו שפסח, ובטח קרררר שם.
הלכנו לים. זאת אומרת, נסענו באוטובוס לתל אביב, והלכנו ברגל
מהתחנה המרכזית שם. זה לקח קצת זמן, אבל שנינו מעדיפים את זה.
החזקתי לו את היד, והרגשתי שהיא רועדת. "זה עוד מאז"? שאלתי
אותו. "כן... כאילו שאני צריך עוד תזכורות לזה שאני חמור" הוא
ענה. היד שלו עוד רועדת. פגיעה בעצבים. אני חושבת שהיא תרעד
תמיד, אבל אני אומרת לו שזה יעבור. מנסה לעודד אותו, או אולי
בעצם אותי. לא יכולנו לשחק מטקות, אז נכנסנו למים. שקלתי
לטבוע, אבל ריחמתי על גבע. וחוץ מזה, אני יודעת לשחות (הייתי
בהפועל ירושלים שחייה פעם), ואפילו די טוב, אז נראה לי שזה קצת
יהיה לי קשה לטבוע.
שנינו שתקנו, מתקשים לעכל את הכל.  
חזרנו לירושלים במונית שירות, מרגישים שלא עזרנו לאף אחד ולשום
דבר. לא לעצמנו, ולא למי שפגענו בו. חשבתי על זה, שאני לא
בקרתי את הילדים המסכנים האלה. החלטתי שאני אבקר אותם מחר. בלי
גבע, לבד. רק אני, והם. אם הם יסכימו לפגוש אותי. תחושות האשמה
לא עוזבות אותי. למה הם נפגעו, ואני לא? למה הכאבים שלי עזבו
אותי תוך יומיים-שלושה, והם עוד בבית חולים? מה עשיתי שהם לא
עשו? למה אני יותר טובה מהם? לא מגיע לי. אני גרועה יותר.. אני
בטוח אשמה איך שהוא. לא יכול להיות שרק גבע אשם, גם אני הייתי
אתו באוטו.

ביקרתי אותם. בבי"ח 'הדסה עין-כרם'. לדבר לא הייתי מסוגלת.
פשוט עמדתי שם, והחזקתי לה את היד. זאת אומרת, שלושה ילדים
שוחררו כבר ביום הראשון או השני. שלוש בנות נשארו בבי"ח. אחת
הייתה בניתוח כשבאתי. לא יכולתי לראות אותה. ההורים של האחרת
לא רצו קשר איתי או עם גבע. רק אצל השלישית נכנסתי. החזקתי לה
את היד, ליטפתי אותה. הבאתי לה דובי, ומכתב. כתבתי לה את כל מה
שהרגשתי.. כתבתי שלושה כאלה. אבל רק אחד מסרתי. אמרתי לה שתפתח
אותו כשהיא תרגיש שהיא מסוגלת, לא ישר על המקום.
יומיים אחרי כן, התקשרו אל גבע מבית החולים. הודיעו לו שהילדה
שהייתה בניתוח, נפטרה. כתוצאה מסיבוך בניתוח. משהו שהוא לא
הבין אז הוא לא אמר לי.

סתם ישבתי על הספה ובהיתי בטלוויזיה, בפרסומות. ואז הראו את
הפרסומת של תאונת הדרכים. ההיא עם הבחור שדופק לחברה שלו
ת'חיים כי הוא לא היה חגור. מתישהו, באמצע של הפרסומת ראיתי
מול העיניים את התאונה שלנו. תאונה מטומטמת. וזה לא ששתינו או
משהו, אפילו. סתם האוטו של גבע הגיע למדרכה אחרי הצוהריים.
והאוטו דרס. שישה ילדים, שחזרו מטיול, נראה לי בצופים. כל
הסיפור הזה לקח אולי חמש שניות, גג שש. אבל החמש גג שש שניות
האלה ארכו נצח. ואני, במקום לראות בטלוויזיה את התאונה של
הבריטים, ראיתי את התאונה שלנו. ראיתי את גבע עולה על המדרכה,
ושמעתי את הצרחות של הילדים. ראיתי אותם, שוב, נבהלים, מנסים
לקפוץ, להציל את עצמם. חלק הצליחו, שישה לא. מתוך השישה האלה,
אחת נפטרה.
גבע היה שבור לגמרי, אני לא הרשתי לעצמי להשבר, בשבילו. באנו
ללוויה. ההורים שלה ביקשו שהוא לא יהיה שם. מסרנו את תנחומינו.
לא האמנו שהוא הרג מישהי. לא בכוונה, אבל זה לא משנה דבר. היא
מתה.  
טפלתי בגבע בעצמי. חשבתי להביא אותו להורים שלו, אבל הוא לא
רצה. האכלתי אותו, כמו ילד קטן. הוא לא אמר לי כלום, רק:
"הרגתי אותה. יעלי. הרגתי אותה!" אחרי יומיים או אולי יותר,
הוא גם הוסיף: "לא מגיע לי לחיות. הרגתי אותה. אני בן אדם רע".

שבועיים אח"כ, גבע קיבל צו למילואים.

סתם ישבתי על הספה ובהיתי בטלוויזיה, בפרסומות. ואז הראו את
הפרסומת של תאונת הדרכים. ההיא עם הבחור שדופק לחברה שלו
ת'חיים כי הוא לא היה חגור. מתישהו, באמצע של הפרסומת ראיתי
מול העיניים את התאונה שלנו. תאונה מטומטמת. וזה לא ששתינו או
משהו, אפילו. סתם האוטו של גבע הגיע למדרכה אחרי הצוהריים.
והאוטו דרס. שישה ילדים, שחזרו מטיול, נראה לי בצופים. כל
הסיפור הזה לקח אולי חמש שניות, גג שש. אבל החמש גג שש שניות
האלה ארכו נצח. ואני, במקום לראות בטלוויזיה את התאונה של
הבריטים, ראיתי את התאונה שלנו. ראיתי את גבע עולה על המדרכה,
ושמעתי את הצרחות של הילדים. ראיתי אותם, שוב, נבהלים, מנסים
לקפוץ, להציל את עצמם. חלק הצליחו, שישה לא. מתוך השישה האלה,
אחת נפטרה. הנהג, גבע חברוני, סטודנט שנה ג' למשפטים
באוניברסיטה העברית בירושלים, ירה לעצמו בראש בעת שירות
מילואים. במכתב הסבר רשם רק: "הרגתי אותה".