"ההיא עם הטוקסידו?"
"כן, ההיא" הצביע ניב.
"למה דווקא היא?" שאלתי, "היא יותר מדי גבוהה..."
"לא היא לא... זה בגלל שאתה מסתכל מלמטה". השיב ניב.
"אה... נכון."
"מתי נעשה את זה?" שאלתי
ניב צחק, גמר בשלוק את מה שנשאר מהבירה שלו ואמר "נחכה לה
בחוץ..."
וחיכינו בחוץ...
שלפתי סיגריה, אומרים שהזמן הממוצע לעישון סיגריה זה 7 דקות.
לי לוקח 4 וחצי דקות.
אני לא יודע כמה זמן חיכינו, אבל הספקתי לסיים את הסיגריות
המעטות שנשארו לי בחבילה.
"טוב... נמאס לי. אני הולך לקנות סיגריות. אתה נשאר פה, טוב?"
"לא!" הוא התעצבן, "אתה הכי חשוב. אם היא תצא מה אני אעשה?"
"אוף... שתבוא כבר" סיננתי בשקט.
הבטתי לשמיים, התחלתי לרדת חזרה מטה ונתקעתי עם המבט המון זמן
על איזו צמרת של איזה עץ.
זה נורא יפה, חשבתי לעצמי.
"מה שאנחנו עושים, זה ממש אמנסטי אינטרנשיונל", "תוצרת ת"א"
הוסיף ניב ושנינו צחקנו.
והנה היא יצאה. ניב נתן לי כאפה בגב ולחש לי באוזן "זה הרגע
שלך"
התקדמתי אליה.
"סליחה." היא הרימה את ראשה והביטה אלי.
היא באמת לא כל כך גבוהה, חשבתי לעצמי.
"אני שלומי, וזה ניב" הצבעתי על ניב, אבל הוא כבר לא היה שם.
ברח המנוול... אמרתי בלב.
טוב, ננסה עוד פעם.. "הסתכלנו... סליחה, הסתכלתי עליך קודם
עובדת. ואני ממש רוצה להכיר אותך."
"אתה השביעי שאומר לי את זה הלילה" , "לא. אני לא רוצה משהו
כזה" חייכתי, "אני רוצה לדבר איתך. בואי נשב שם." הצבעתי.
"זה תחנת דלק" היא אמרה. "נכון, יש שם בית קפה. בואי בסך הכל
קפה, מה יכול להיות."
"אוקי."
התחלנו ללכת ביחד לכיוון התחנה.
"אתה בכלל לא יודע איך קוראים לי." היא פלטה.
"אני כן יודע. מיכל, נכון?",
"כן. איך..." היא החלה לשאול. "שאלתי את הברמן."
ישבנו.

"אז שלומי. על מה את רוצה לדבר איתי?"
לקחתי שאיפה עמוקה מן הסיגריה והתחלתי לדבר...
"את יודעת, אני מגיע די הרבה למקום הזה" "לתחנת דלק?" היא
התפרצה.
"לא... למועדון".
"ו..." היא סיננה עם הרבה עשן.
"אני רוצה להציל אותך, לקחת אותך מפה. לא מגיע לך להיות
פה..."
"על מה אתה מדבר?" היא שאלה בפליאה.
"למה את עושה את זה לעצמך ?" שאלתי.
"עושה מה? עובדת פה?" - "כן." עניתי.
"כי אני צריכה כסף, אתה יודע... יש שכר דירה ועוד הרבה דברים.
אני עדיין לא מבינה אותך. סך הכל למלצר. הטיפים די טובים."
שתקתי...
כוס אמא של ניב, ידעתי שהיא גבוהה מדי.