מאוד התרגשתי לקראת הפגישה עם הבנות שלך, שהתמונות שלהן עמדו
על המזנון בדירה הישנה שלך ואת הציורים שלהן הראת לי בפגישה
הראשונה שלנו - על אחד היה כתוב אליס ועל השני - פור מארי
והתלהבת יותר כמו ילד ופחות כמו אבא.
גם דניאל התרגש למרות שלא אמר מילה כל הדרך אבל היה לו את
החיוך הזה בזוית הפה ובקצות העיניים ואני לא ידעתי אם התרגשתי
יותר בגללו, בגלל רגע הפגישה שלו שכל-כך חיכה לה, או בגללי.  
מהרגע שהרכבת נעצרה, הכל קרה מהר - מונית אל הבית של ההורים
שלו, כניסה דרך המטבח שהריח מתבשילים, אמא של דניאל צועקת
בצרפתית "אליס, מארי, תראו מי כאן! אליס, מארי, סה פאפא",
חיבוקים מאופקים, מארי על הידיים של דניאל, אליס מתרוצצת
בהתרגשות, מתנות לילדות, ארוחת ערב מנומסת, ואבא של דניאל
שאומר לי בחצי חיוך "זה צדפות, זה טעים, תאכלי, תאכלי, ואל
תדאגי, אלוהים לא יעניש אותך". ואני שתקתי ונשארתי שותקת גם
שהוא שאל מי רוצה גלידה לקינוח ואליס השתוללה משמחה ואכלה כמעט
בלי להתלכלך ואני רציתי גם להשתולל ולאכול עם להתלכלך, אבל
ידעתי שדניאל שונא כשאני מתנהגת כמו ילדה ולא רציתי להרגיז
אותו. אז שתקתי, וכשכולם הלכו לסלון ודיברו בצרפתית מתלהבת
הפכתי לחירשת-אילמת עד שאליס הגיעה עם כדור ושאלה בלי מילים אם
אשחק איתה. שיחקנו וצחקנו וחייכנו ושתקנו והיא הסתכלה עלי במבט
עקום ומסוקרן והתכרבלה בתוכי ואחרי עשר דקות היא כבר רצה לסבתא
ואמרה לה משהו בסוד. אמא של דניאל חייכה ואמרה שאליס אוהבת
אותי ושאני החברה הכי טובה שלה בכל העולם ואני הסתכלתי על
דניאל שהחזיר לי מבט של אבן סדוקה וכבר ידעתי שזה לא יעבור לי
בשתיקה. אליס אמרה שהיא רוצה שאני אקרא לה סיפור לפני השינה
אבל דניאל הסביר שאני לא יכולה כי אני לא יודעת לקרוא צרפתית
והציע שהוא יקריא לה אבל אליס צרחה "נו!" ורצה משם. דניאל הלך
אחריה ואני עליתי לחדר שלו, התפשטתי ונכנסתי למיטה. הייתי
עייפה מכל היום, מהנסיעות , מההתרגשות, התעטפתי בשמיכה, בחושך
וניסיתי להרגע. לא שמעתי כשהדלת נפתחה ודניאל נכנס. הרגשתי בו
רק כשהוא הוריד מעלי את השמיכה. רציתי לקום, או להגיד משהו אבל
הוא השכיב אותי על הבטן ואני הרגשתי את הגוף הערום והחזק שלו
עלי, ובאור הדק שנכנס מתחת לדלת יכלתי לראות מהצד, את השרירים
לאורך כל היד שלו, את הגבעות הכדוריות בין הכתף למרפק,
והוורידים שנמתחים מהמרפק למטה. "אל תזוזי" הוא לחש לי, תפס את
הידיים שלי מתוחות מעל הראש וכרך את שרוכים שלו סביבן. "מרד!"
הוא צעק כשלא מצא לאן לקשור לי את הידיים. "אני לא אזוז" אמרתי
לו ואיגרפתי את כפות ידיי. הוא פתח את מגירת השידה והוציא
סכין. "אליס ומארי הן הילדות שלי, מבינה? מבינה?! שלי! ואת לא
תקחי את זה ממני!" הסכין ננעצת בתוכי ואני מתכווצת, דניאל
מחזיק לי את הראש על המיטה אבל לא לוחץ וממשיך לשרוט. הגב שורף
לי, אני מתכווצת עוד יותר, והדמעות פורצות לי לעיניים. "אני
חיכיתי שנה שלמה לראות אותן, שנה! מה את חושבת לעצמך? הא? אני
אבא שלהן ואת כלום! כלום, את מבינה?" הוא מרים את הסכין בסוף
הקשת, הכל מסתחרר לי מול העיניים, וחותך עוד פס אחד באמצע. "
ודרך-אגב" הוא לוחש " יש לך אות אדומה על הגב, איי, בשביל
אליס, החברה הכי טובה שלך!" הוא זורק את הסכין על הרצפה, קם
ממני ונרגע. אני משחררת אגרופים ודניאל רוכן לידי ומכסה לי את
הפנים בנשיקות. "אני מצטער" אתה אומר ואני מנסה להתרומם. "חכי,
אל תקומי, אני אנגב לך את הדם" ואתה שוב מעלי, הלשון שלך נוגעת
בעור שלי, מלקקת אותו, מרגיעה.    
למחרת נסענו לפתח את התמונות שצילמתי בטיולים שעשינו יחד
ודניאל הראה לי את עיר הולדתו. כשחזרנו לקחת את התמונות התברר
שכל הפילם שצילמתי בירח הדבש שלנו בריווירה נשרף. אותי זה מאוד
העציב אבל דניאל חייך ואמר שלפחות יש לנו את התמונות מפאריס.
הוא צחק צחוק מקוטע ולא רצה שנמשיך לדבר על זה. קנינו גבינות
לארוחת צהריים וכשהגענו דניאל הכין סלט עם אגוזים טריים, חתך
לחם וערך את השולחן. אמא של דניאל חזרה מהעבודה, עם הילדות
שאספה בדרך מהגן, וממתקים מיוחדים שקנתה לי בחנות השוקולד הכי
מפורסמת בליאון. דניאל צחק על הגרגרנות שלה ואמר שהכין אוכל
בעצמו למרות שהוא אורח כי אמא שלו אף פעם לא ידעה לבשל. אמא של
דניאל כל הזמן חייכה והתנצלה וכשהיינו לבד היא אמרה לי "הוא לא
בחור קל, אבל הוא הבן שלי ואני אוהבת אותו". נתתי לה את חבילת
התמונות והיא התישבה על הספה, קוראת לאליס ומארי לבוא לראות,
והן התישבו משני צידיה, משועשעות מההסברים שלה על כל תמונה.
"את כל-כך פוטוגנית" היא אמרה לי ולדניאל, "תראה כמה היא יפה,
והחיוך שלה, והיא פשוט כל-כך פוטוגנית, כל-כך פוטוגנית". דניאל
התחיל ללכת בחדר הלוך חזור, "מאמא" הוא אמר והסתכל עליי בכעס.
רציתי לברוח, עליתי במדרגות ונכנסתי למקלחת, פתחתי את הברז
בזרם חזק והתפשטתי.דניאל עלה אחרי, נכנס, נעל את הדלת והתפשט
במהירות. הוא סגר קצת את הברז ודחף אותי עליו בזעם. התקפלתי
מעוצמת המכה בבטן אבל הוא החזיק אותי ולא נתן לי לזוז. "את לא
רוצה להתקלח איתי?" הוא לחש. "די!" צעקתי אליו "אתה מכאיב לי"
אבל הוא לא שמע אותי. "אני רק רוצה להיות עם האישה היפה שלי",
אמר וחדר לתוכי בבת אחת, פעם ועוד פעם, ואני לא מרגישה כבר
כלום ורק מכסה את הברז ביד שלי כדי שתחסום את המכה, עוד פעם
ועוד, אבל זה לא כל-כך עוזר, והדם עוזב לי את הגוף ולפני שאני
מתעלפת הוא נרגע, מרפה ממני, סוגר את הברז עד הסוף ומסובב אותי
אליו. הוא מתכופף ומנשק לי את הבטן, במקום שהיה עכשיו כתם
שחור. אני כמעט נופלת אבל דניאל מתרומם ומחזיק אותי ובמקום
לבכות אני מתרכזת בטיפות השקופות הנושרות מהחזה שלך, ואתה מחבק
אותי בזרועות חזקות ורכות, והשרירים שלך עוטפים אותי ומרגיעים.
                                         
כבר באותו ערב דניאל הפסיק לדבר איתי. הוא דיבר עם כולם והתעלם
ממני, הוא היה עסוק עם המשפחה שלו, עם הילדות שלו, עסוק עם
החברים שלו ואני היתי בודדה. שבוע הסתובבתי עם דמעות בגרון ולא
הצלחתי להיות מאושרת. חשבתי שאולי זה לא בגללו, אבל רציתי
שנחזור כבר הביתה, לחיים הנורמלים, כי הקור הזה שלו, היה יותר
גרוע ממכות.