הסתכלתי לי בכפות ידיים
כי נזכרתי שאני צריכה לרחוץ אותן.
ופתאום הסתכלתי בהן באמת וראיתי
איך הזמן הכאב והדמעות
הולכים וחורצים בהן חריצים נוספים
אני הולכת ומזדקנת
ואת הכאב שבי, הגוף רושם
בעיניי ובכפות הידיים
כאילו בתור תזכורת
שלא אשכח כמה זמנית אני
וכמה הזמן והכאב פשוט הולך ומקמט אותי
עד שאתאים בדיוק לבור המלבני באדמה
ואז אפול את נפילתי הסופית.

אנחנו כאן לכל כך מעט זמן  -
כמה שניות של אלוהים הם
שלנו LIFE TIME
ואולי בזמן הזה
הקצר קצר
שלי ושלך
לא נספיק
לאהוב


יומני לונדון יוני 94