לשבת פה ולחשוב...
לחשוב איך הכל התחיל, לפני כלכך  הרבה שנים, והמשיך למרות הכל.

למרות שהיו כמה רגעים שנראה היה כאילו זה כבר נגמר לגמרי,
זהו,
נמאס להילחם על משהו שנותן את ההרגשה הזאת של סוף כל הזמן.
אבל איכשהו תמיד הצלחנו להחזיר את זה בחזרה.

הפעם, אני חושבת שאני היחידה שמנסה כל כך ולך פשוט כבר לא
איכפת.
אני באמת לא יודעת ממה נמאס לך? כי אני מבינה את הצורך של
להיות לבד מידיי פעם, תאמין לי, גם לי היה את זה המון איתך,
וידעת את זה, דאגתי לידע אותך כי בגלל שכל השבוע ראינו אחד את
השני, אז בשלושה ימים הקרובים אני לא הולכת אפילו להתקשר..
ושנינו ידענו שזה מה שאנחנו צריכים אחד מהשני, את החופש הזה של
להיות לבד קצת, או עם חברים אחרים..

אבל החופש הזה- ארוך לי מידיי.. .

אני יכולה להבין שהתבגרנו ושכל אחד בחר בדרך משלו, אבל קשר כל
כך ארוך וכל כך טוב לא זורקים כל כך מהר! לא מוותרים בלי לנסות
ולתקן..

אני זוכרת שכשהרגשתי שזה מה שקורה לנו, אמרתי לך. ואתה בלי
לחשוב בכלל אמרת לי שככה זה, ואלו החיים ושלכל אחד אפשר למצוא
תחליף. ואני פשוט ישבתי ובהיתי במסך. לקחו לי כמה דקות כדי
להבין שבאמת ויתרת. ויתרת עליי, ויתרת עלינו.
לכל זה נוספו הדמעות, שלא הפסיקו לרדת במשך כמה שעות ואולי
ימים והידיעה שלך אף פעם לא יהיה תחליף.
היית האהבה הראשונה שלי, היית החבר הכי טוב שלי, היית היועץ
שלי,
היית הבנאדם שהכי אהבתי.
אמרת לי שלכל יש תחליף, אז אולי לי יש מחליפה,
אבל במקומך עוד לא מצאתי מישהו.
לוותר עלייך זה אחד הדברים הכי קשים שהייתי צריכה לעשות עד
עכשיו, וכנראה שאני עדיין לא מצליחה לעשות את זה.

לשבת פה ולחשוב..
מה עשיתי שגרם לך לוותר?
אפילו לא הסכמת להגיד לי, ואני המשכתי ללחוץ, לא יכולתי להמשיך
ככה בלי לדעת למה, למה אני צריכה לאבד אותך למה עכשיו תורי
לחפש מישהו אחר שיחליף אותך.

המשכתי לקוות שזה יעבור, אבל עכשיו אני רואה שזה לא.

זהו, כנראה שעכשיו תורי לוותר.
ניסיתי יותר מידיי פעמים, שאליהם אפילו לא התיחסת.


אז רק שתדע, שכששאלת אם אתה הדבר הראשון שעולה לי לראש, אמרתי
לך שלא. מאז אתה באמת הדבר הראשון שעולה לי לראש, ושלא משנה
כמה דמעות וכמה לילות בלי שינה העברתי בגללך, תמיד אני נזכרת
ברגעים הטובים שהיו לנו (והיו הרבה כאלו), ואני יודעת שעמוק
בפנים, תמיד תשאר החבר הכי טוב שלי, האהבה הכי גדולה שלי.