בחור ובחורה ישבו בבית הקפה.
הבחורה הייתה בהירה מאוד, עורה כמעט שקוף, שערה שחור קצר וחלק
(בתספורת קארה) והיא שיחקה עם הכפית של הגלידה שלה באדישות.
עיניה גם הן היו בהירות מאוד, כחולות קרירות, כאילו כל העולם
בכלל לא מעניין אותה ומצידה שיקפצו כולם לים.
לבחור היה שער שאטני קצר ועיניים כחולות כהות יותר, אבל גם
מבטו היה קריר.
זה היה מוזר, הם נראו כמעט... לא אנושיים.
הבחור התעסק עם עוגת השוקולד החמה שהייתה על צלחתו ונראה היה
שהוא נהנה לקלף את הציפוי הטעים מלמעלה.
הבחורה נראה קצת חסרת סבלנות.
היא הציצה בשעונה, פלטה אנחה והרימה את ראשה אל הבחור.
"איפה עינבר?" היא פלטה "היא הייתה צריכה להיות פה לפני חצי
שעה".
הבחור לא הרים את ראשו מהצלחת. "עינבר תמיד מאחרת" הייתה
תשובתו השקטה.
הבחורה שילבה ידיה ונעצה בבחור את עיניה. "אולי תסתכל עליי
כשאתה מדבר איתי?"
כל אדם אחר היה מצטמרר למראה המבט שהיה בעיניה, אבל הבחור
כנראה היה רגיל ולכן רק הרים את עיניו, חייך חיוך דק ולא חביב
במיוחד ושתק.
חתול שחור עבר במקום בדיוק כשהרימה הבחורה את הכפית.
החתול סמר, חושף שיניים לבנות חדות, ורץ מהמקום במהירות.
שום סימן של בהלה, הפתעה או אפילו שעשוע בתגובה למקרה המוזר לא
נראה בפניה הקפואים של הבחורה.
"חתולים לא אוהבים אותי" היא עיוותה את שפתיה בחיוך עקום.
"עינבר דווקא די מסתדרת איתם" אמר הבחור באגביות ולקח עוד ביס
מהעוגה.
הבחורה סקרה את המקום במבטה הקריר והוסיפה "השטן, כידוע, אוהב
חתולים".
"לא נדמה לי שיש לו אחד כזה, נוגה" הפעם הרים הבחור את עיניו
להביט בבחורה. "עינבר השתנתה. היא לא מה שהיא הייתה פעם".
"במה היא שונה מאתנו?" נוגה הכניסה כפית של גלידה לפיה.
"היא יותר אנושית, כאילו השהייה בכדור הארץ ריככה אותה במקצת.
יש לה מבט אחר בעיניים, היא יותר מעורבת. כבר לא עומדת מהצד
וצופה. היא חלק מהעולם הזה"
נוגה עיקמה את אפה "ומה יקרה כשנצטרך לחזור?"
"אני לא בטוח שהיא תרצה לחזור. את מבינה-" בדיוק אז נראתה
בחורה צעירה צועדת במורד הרחוב והבחור השתתק.
"הו הנה עינבר שהחליטה להגיע סוף סוף" סיננה נוגה בציניות.
"שלום גם לך נוגה..." אמרה הבחורה בחיבה.
"היי עינבר" חייך הבחור והפעם היה זה חיוך חמים למדי.
"היי דין חיכיתם לי הרבה?" שאלה עינבר בדאגה קלה.
לעינבר היו עיניים בהירות (אם כי לא כמו של נוגה)
חומות-ירוקות, ושיער חום חלק וארוך.
המבט בעיניה נראה יותר חם ואנושי משל חבריה.
"העיקר שהגעת" ענה דין בקצרה.
נוגה נעצה בעינבר מבט קריר "כן, העיקר שהגעת עכשיו ולא מחר
בבוקר" אמרה בקול מקפיא כמו שרק מלאכית אדומה יכולה לדבר.
עינבר הסתכלה בעיניה של חברה הטובה.
"פעם גם לי היו עיניים כאלה" חשבה "פעם גם אני יכלתי לנעוץ מבט
קריר שכזה. או לחילופין, מבט יוקד חד ומפחיד. יכלתי להרוג
במבט. היום אני אחרת, אני שונה ממה שהייתי. נעשיתי אנושית
כמעט. האם אני מצטערת?"
"עינבר" דין חיסל את שארית העוגה וקם מהשולחן. "בואי, יש לנו
דברים לדבר עליהם."
"כן" הנהנה עינבר בראשה. לכן היא כאן. לכן הם קבעו.
לכן היא איחרה.
נוגה קמה גם היא, משאיר את הגלידה שלה מלאה כמעט.
"כן, בואו. נסיים עם זה כבר."