"מה אתה עושה?", שאלתי אותו. "כשהייתי קטן," הוא דיבר ברצף
ובלי לבדוק אם אני עוקב, כאילו הוא מספר את זה לעצמו, ולא לי
"לא קטן, צעיר יותר. ולא בהרבה. אפילו כשהייתי בן עשרים, אני
חושב, היה קורה לי לפעמים שהייתי נוסע באוטובוס, לא יודע למה
דווקא אז, אולי בגלל שאין מה לעשות וחושבים, ויש כל כך הרבה
מסביב. בכל אופן, הייתי קולט איזשהוא פרצוף ברחוב. לא חשוב של
מי. שום דבר מיוחד. אבל אז, פתאום, בשניה אחת, בפחות משניה,
הייתי מבין, לא חושב או מדמיין אלא מבין שמאחורי הפנים האלה
יש חיים שלמים, לא פחות משלי. שהוא נולד, שהוא חי כבר ככה וככה
שנים. שהוא ימות. שיש לו משפחה, וחברים, ובעיות, ושהוא שמח,
ועצוב. הייתי מבין שזה לא פרצוף אלא... לא יודע מה. ואז, ישר
אחרי שזה קרה הייתי קולט עוד פרצוף, ועוד פרצוף, ועוד אחד. לא
היה צריך יותר מכמה כאלה, ולרגע אחד קטן וטהור הייתי מבין כמה
שאני קטן וחסר משמעות. כמה שהעולם גדול. ואז זה היה הולך. ויום
אחד זה הפסיק לבוא. ואני מתגעגע לזה כנראה. ושמעתי שאנשים
מרגישים קטנים מתחת לכוכבים, והלילה אין עננים כמעט ואפשר
לראות כל כך הרבה כוכבים כאן, לא כמו בעיר. אז חשבתי שאני
אנסה. זה לא כל כך עובד בינתיים. אתה מבין, כל נקודה קטנה של
אור זה לא סתם כוכב, זה שמש. מה שאומר שכל נקודה קטנה כזו היא
כוכב ענקי שמוקף כנראה בעוד כוכבים, כל אחד מהם בטח לפחות
בגודל של כדור הארץ. וכמה כוכבים אתה רואה בשמיים? אינסוף, לא?
וכמה גדול כדור הארץ יחסית אלי? גדול מאוד, לא? אז אני בעצם
חלק אחד קטן מאינסוף. אתה יודע כמה זה אחד חלקי אינסוף? אפס.
ואני אפילו לא זה, אני חלקיק קטן מאפס. האפס של האפס. חסר
משמעות לגמרי."
הוא נאנח "את המתימטיקה אני יודע, אבל להרגיש את זה אני כבר לא
מרגיש יותר."