הייתי רוצה לשתף אותכם בחלום שהיה לי.
ובכן אני אדם סהרורי, ומכאן שהשעות הגנובות שבהם אני נירדם
בשעות אחריי הצהריים הן שעות השינה שלי, ומין הסתם יני זוכר את
החולומות הבודדים שאי פעם היו לי.
פנטזיות אולי, סיוטים לפעמים, אבל אף פעם לא חלום כזה שיש בו
גיבורים ועלילה. חלום כמו זה:

אני הולך למיסעדה, מועדון או משהו בסיגנון.
ואני מתישב ליד שולחן ומזמין קפוצ'ינו.
ואני שקוע לי במחשובתיי ומישהי ג'ינג'ית מתישבת מולי.

"אתה בטח לא מבין מה אני רוצה ממך, אבל קוראים לך יוני
במיקרה?"

והיא צדקה אני לא ידעתי מה היא רוצה ממני

"כן, עד כמה שידוע לי"

"זו אני איבי"

או מיי פאקינג גוד!
זו באמת היא!
וואי, אני לא מאמין.
איך לא זיהיתי???

"מה את עושה פה?"

"אם אתה רוצה אני אלך"

"לא לא לא"

אני מחייך

יאללה אני לא מאמין


הקפוצ'ינו הגיע בינתיים, ואני מציע לך.

"קחי אני אזמין אחד נוסף"

חייכת אליי

"תודה"

והתחלנו לדבר, ודיברנו ימים שלמים והמשמרות של המלצרים התחלפו
שוב ושוב. והיו כאלה שכבר ראו אותנו,

"מה אתם עדין פה?"

ואנחנו תמיד חייכנו במבוכה ואני לא יודע בדיוק כמה ימים
עברו... אבל הרגשתי קרוב אלייך ולא  אמרתי לך את זה.
בלי להרגיש הוצאתי עט והתחלתי לקשקש על מפית נייר.
ואז ביקשת מאחת המלצריות מפיות

"הרבה מפיות"

ככה אמרת וככה קיבלת.

"למה זה?"
ואת מחייכת חיוך שובב כזה, כמעט סקסי.
מסתכלת לצדדים, ואני לא מבין מה את מחפשת.
אחזת בידי, הנחת את החבילה של המפיות בתוכה.
מעבירה את אצבעותייך על שפתיי שולפת את העט מבין שיניי ושמה
בין אצבעותיי.
ואני רוצה לשאול אך לא מוצא מילים.
ואת נעמדת לך ומורידה מעלייך את החולצה,
ומיד אחר כך את החזיה.
ואני מיסתכל לצדדים ואנשים מתנהגים כאילו הכל כרגיל.
ואת הסכלת לתוך עיניי .
פיתאום, הרגשתי איך היד שלי מתחילה לקשקש מהר מאד על המפית,
הייתי מהופנט.
ואני מצייר סתם קווים חסריי משמשעות על מפית אחת מניח בצד
ושולף אחרת, מקשקש ושם בצד שוב ושוב.
וכשניגמרו המפיות התישבת.
לקחת אותם וסידרת אותם במרובע גדול ולא האמנתי למה שראיתי
זו היית את במלוא הדרך, וזה בלשון המעטה.
ואני מגמגם:
"איזה יופי"

ואת עונה לי בלחש:
"לא אני לא יופי, אם אתה רוצה לראות יופי תתעורר"

התעוררתי, ליד נורית, האהבה שלי, יופי.
מנשק אותה במצח והרגשתי מין אושר בטוח כזה.  
יופי...