אני חוצה את הצומת,
שבין תל-אביב של בגרותי
לתמימות של ילדותי.
ריחות הדרים נושבים
אל מתחת לאפי רוחשים הזיכרונות.

פעם, השבילים היו כאבן
דרך בטוחה ועוטפת.
היום, הם הלך רגש
שזועק מתוכי
כמשהו, שאבד עם הזמן שחלף.

יש לי היום יום, שבו  אתה מתהלך
על הדשא, על שביל הכורכר,
בין חדרי הבית, ארון הבגדים
האלבומים והדמעות.
אם תשב לידי על הנדנדה, אספר לך:

כמה אהבה יש בעיניו, כשהוא מחייך אליי.
כמה כנות יש בפיו, כשהוא צועד לקראתי.
כמה אתה חסר לי כאן, כשאני פונה לקראת
חיים, שלא תזכה לראות או להרגיש את
הלב הזה, שבי פועם כל-כך חזק
כשהוא אוחז סתם כך בידי.




מאי 2003.