אני מרגישה כמו קרח קפוא שמפשיר,
  כאילו שקמתי לתחייה אחרי שנים בסיביר.
  אני אוספת כל חלק שהתפזר, בנסיון לאחד את כל כולי
  לבן אדם אחד שלם ללא חסר;
  מי אני בפנים? מי אני מבחוץ?
  הדחקתי והשתקתי וחנקתי את עצמי בנסיון לרוץ;
  ומה בעצם יקרה בין היום לבין מחר?
  מה אצלי ישתנה ומה אצלי נשאר?
  אני עדיין שונה מאנשים אחרים,
  ואני עדיין רואה דברים מסויימים שהם לא רואים
  אך לעתים קשה לי לראות את עצמי,
  להבחין בין הדמיון לממשי בחיים שלי;
  ראיתי את העולם דרך מעין חלון זכוכית,
  כעת אני פורצת דרכו ונעשית אמיתית.