זה היה פשוט. בלילה. הלכתי ברחוב שנראה אז אפל ושחור. פתאום
משום מקום ראיתי מישהו. תמיד חשבתי שאנסים לובשים שחור, מכסים
את הפנים שלהם עם איזה גרביון או סתם סרט שחור. הוא לבש
סווצ'רט של פוקס ומכנסי ג'ינס. הוא התקרב אליי ממאחורה. הוא
גרר אותי אל בית שהייה בבנייה. הוא קרע את הבגדים שלי. הוא
הצמיד לי סכין לצוואר. אמר שהוא יהרוג אותי. הוא נשכב עליי.
התנגדתי. הוא היכה אותי בפנים. חתך אותי ביד. כל הזמן שהוא היה
עליי הוא זמזם שיר אחד שאני הכרתי. הוא אנס אותי. הוא לקח את
השפיות שלי איתו. לפני זה אני אפילו לא נישקתי מישהו. הוא הרג
את הנפש שלי. הוא היה מישהו שהיכרתי. הוא היה החבר הכי טוב
שלי. והוא אנס אותי. אף אחד לא האמין לי. אף אחד בכלל. כשהלכתי
ברחוב אחרי שהוא אנס אותי אף אחד לא הסתכל עליי. איש אחד נתן
לי כסף. הלכתי למרפאה הכי קרובה. הכרתי את הרופאה. חברה טובה
של אמא שלי. היא טיפלה בי טוב. הביאה לי פסיכולוג. עשתה לי
בדיקות. אחרי כמה שבועות גילו שאני בהריון. הוא אנס אותי. הוא
הרג אותי. את התמימות שלי. הוא אנס אותי. למה אתם לא מאמינים
לי? אתה חייב להאמין לי