אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל, למרות שבהתחלה נשמע טוב. אני
חושבת שההתחלה שלנו הייתה ביום שבו המורה לביולוגיה החליטה
להעביר אותי מקום- אחרי שפטפטתי יותר מדי למקום חדש-השולחן
שלו. כבר אז התחלנו לדבר ולצחוק בשיעורים, לפעמים אפילו יותר
מדי, ככה שלא ידעתי כלום במבחן (התוצאות מוכיחות הכל, אבל זה
לסיפור אחר) אחרי שהבנתי שאני לא מקשיבה בשיעורים בגללו החלטתי
לעבור מקום, ואחרי שיחה ארוכה עם המורה לביולוגיה היא הסכימה
להעביר אותי למקומי הקודם- עם החברות שלי.

אחר כך, בטיול השנתי, ישבתי לידו ומצאתי אותי לאט לאט מתאהבת
בו, והתאהבתי בו. בהמשך דיברתי איתו בפלאפון- בsms, הודעות
קטנות ששינו גם לו וגם לי את המצב רוח. כל זה במשך 6 חודשים,
הכרנ אחד את השני יותר טוב משחשבנו שאפשר. הוא ידע עלי הכל,
ואני ידעתי עליו גם. מהורים לדודים, לבני דודים, אפילו בני
דודים מדרגה שנייה- ה-כ-ל. החברות שלי התחילו לדבר איתו בicq,
שלי אין כי ההורים שלי מתנגדים לזה- "זה עושה וירוסים". ובכל
מקרה, הן דיברו איתו, בעיקר עליי, למה הוא לא עושה משהו בקשר
לזה, למה אנחנו לא ביחד... או במילים של מעין: "תפסיק להתנהג
כמו הומו ותאמר לה שאתה אוהב אותה!". לפני ששמתי לב, הוא דיבר
עם כולם עליי: נעמה, מעין, סתיו, שיר, אודי, אורי, עדיה, עינת,
לירון, עידו, ליאורה, מתן, גל, מיכל, דור, אלעד, ארז, ואפילו
בועז (!!)  ובעצם עם כולם. עליי. ככה שכולם ידעו- חוץ ממני.
יום אחד (5.3.03 ליתר דיוק, אבל מי זוכר?) הוא אמר לי שהוא
אוהב אותי. אותי. אני. הוא אוהב אותי. ואני, שידעתי שהוא הולך
לומר את זה, עדיין הייתי בשוק, לא רציתי לדעת מה הוא אמר. אם
אתם חייבים לדעת הוצאתי לפלאפון את הבטריה ושמתי את המכשיר
מתחת לכרית ואת הבטריה בצד השני של החדר- כן, כן אני פשוט לא
רציתי לדעת את זה. לפחות לא עכשיו. לא החזרתי לו תשובה. בכיתי
במשך שעתיים. לא האמנתי. לא הסכמתי להאמין. הלכתי לחדר כושר
(ושרפתי 310 קלוריות- תתגאו בי) וגם הלכתי ליום עבודה בצופים
(ודיברתי עם שלושה אנשים שלא דיברתי איתם כבר שלוש שנים, גם
משהו...) הכל, רק לא לחשוב עליו. לא הצלחתי. ניסיתי. אבל לא
הצלחתי. בסופו של דבר, אמרתי לו שגם אני אוהבת אותו, למרות
שידעתי שזה כבר נגמר.

הייתי איתו במשך חודש. במשך כל החודש הזה אני לא נתתי לו לעשות
איתי כלום, לא נשיקות, לא חיבוקים לא כלום- הכל בגלל שלא רציתי
אותו. נפרדתי ממנו ביום שישי לפני פסח. נפגשתי איתו בגן
שעשועים שמאחורי הבית שלי. עשיתי פן יומיים לפני זה- לתצלומים
לספר מחזור- ולבשתי ג'ינס חדש להפליא עם חולצה שנראתה עליי
מהממת. נראתי טוב- הרגשתי חרא. הגעתי לגן שעשועים. הוא ישב שם,
על הספסל. שיחק בפלאפון, בזמן שהוא מחכה לי. התיישבתי לידו
ואמרתי היי בקול חנוק טיפה. הוא ידע שאני הולכת להפרד ממנו.
מעיין ספרה לו. הוא אמר לי- "אני יודע שאת הולכת להפרד ממני אז
תחסכי ממני את ה-זה לא אתה זה אני או להפך- פשוט תגידי לי
למה". אמרתי לו הכל מוסבר במכתב תוך כדי ששלפתי מכתב מכיס
המכנס שלי. נפרדתי ממנו במכתב. אני יודעת זה היה מגעיל מצידי,
אבל מה לעשות. נתתי לו את המכתב עם נשיקה קטנה על הלחי והלכתי
למרות שהוא ביקש שאני לא אלך.  הוא רדף אחריי וניסה לנשק אותי
(לא בפעם הראשונה...), התנערתי ממנו והתחלתי לברוח בדיוק
כששמעתי אותו אומר כאילו הוא הולך לבכות "טוב... אם את לא
רוצה...". רצתי הביתה. רצתי מהר. לא שזאת היתה משהו ריצה
ארוכה, אבל עדיין... זאת הפעם הראשונה שאני רצה...

איך שהגעתי הביתה עליתי אל הגג. אל המקום שאחותי קוראת לו
"פינת הדיכאונות", כי תמיד שאני מדוכאת אני הולכת לשם. עליתי
לשם ובכיתי. נפרדתי ממנו ביום שישי, וזה טוב בגלל שאז היה לי
את כל הסופשבוע מבלי להתמודד עם כולם. ישנתי בר"ג בסופשבוע
הזה. אצל סבתא. ניסיתי לשכוח ממנו, אבל לא יכלתי לראות את
הטלנובלות האלה בזמן שהחיים שלי נראים כמו טלנובלה. חזרתי
באותו יום בערב וחברה שלי, שיש לה אי סי קיו סיפרה לי שהוא
סיפר לכולם שנפרדתי ממנו. הוא מיבב להם. הרגשתי רע, עליתי
לפינת הדכאונות. ביום ראשון בבוקר התייצבתי בכיתה בראש מורם.
למרות שאת כל הבוקר ביליתי בנסיון כושל לשכנע את אימא שלי שאני
לא יכולה ללכת היום לבית ספר. לא עבד. נכנסתי לכיתה. כולם
הסתכלו עליי המומים. לפני שהספקתי לנשום חברה שלי, נטולת אי סי
קיו, שרק שמעה על זה בבוקר משכה אותי החוצה ואמרה לי-"במכתב?!"
התחלתי לבכות, היא הבינה ולקחה אותי לשירותים. הברזנו מהשיעור
וסיפרתי לה ה-כ-ל. היא חיבקה אותי, אמרה שהכל יהיה בסדר
והבטיחה שתעזור לי שלא יתחקרו אותי בנושא ושלא כולם יתנפלו
עליי עם שאלות למה עשיתי את זה. הבטיחה וקיימה. איך שהגעתי
הביתה ביום ראשון הוא צלצל אליי ואמר לי - "אם לא תהיי חברה
שלי לפחות בואי נהייה ידידים". הוא אמר גם שכדי שנהייה ידידים
אני צריכה לצלצל אליו איך שנגמר האתגר, הטיול בצופים שיצאתי
אליו כמה ימים אחרי זה. בסוף האתגר צלצלתי אליו. הכל היה בסדר
עד שהוא אמר לי שהוא עדיין אוהב אותי. ניתקתי לו ואמרתי לאימא
שאם הוא מצלצל אני בפינת הדיכאונות ואני לא יכולה לענות כרגע.
היא אמרה שהיא תודיע אם הוא יצלצל. הוא צילצל- אמא הודיעה. את
שאר החופש ביליתי בלשכוח אותו. והיום, היום האחרון לחופש ואני
לא יודעת מה לעשות, מחר אני צריכה לראות את הפרצוף שלו כל
היום, חוץ מבשיעור האחרון, אבל לא משנה... ואני לא יודעת מה
לעשות. אני בטח אדע מה לעשות כשאני אראה אותו. אני אעשה את
המעשה הנכון. אני יודעת את זה. טוב, תודה שהקשבתם ונשארתם עד
הסוף למרות שזה משעמם מוות. תזכרו שלא משנה כמה מסובכים החיים
שלכם תמיד שלי יהיו פה לשבור שיאים חדשים.