-"ענבלוש', ענבלוש' אל תתפרעי, חכי שניה די לבעוט תני לנו
להוריד אותך, ענבלוש אל תצרחי יש שכנים, ענבלוש' די!"
-ממשיכה לשתולל
-"ענבלוש דיי אל תבכי"
-ממשיכה לבכות
-"ענבלוש' האיפור שלך נהרס"
-מפסיקה לבכות!
-"אני חושבת שזה אבוד, לא נצליח להוריד אותה"
מקיאה...
"הפן שלי! הפן שלי יהרס"
היא גם ככה נראתה כמו קרואלה דוויל עם כל הקיא על הפנים, השיער
נהרס עוד בהתחלה.
-"הוא בסדר הפן שלך, את יפה ענבלוש' אל תדאגי"
שוב מקיאה...
-"ענבלוש', תני לי את הפלאפון שלך... את הקאת עליו"
-"לא! לא את הפלאפון! אל תתקשרו לדורון! אני לא רוצה!"
-"למה ענבלוש'?"
שוב מקיאה...
-"הוא שונא אותי! אל תתקשרי אליו! את תראי שהוא ישר יבוא לטפל
בי! הוא שונא אותי אל תתקשרי!"
ממשיכה להקיא...
פוצחת בבכי קורע לב- "דורון! הוא שונא אותי! אל תתקשרו אליו!"
עכשיו הם בכלל לא ידעו מה לעשות איתה...
-"ענבלוש', דיי אל תבכי, את יודעת שהוא לא שונא אותך"
איבדה הכרה.

את מה שקרה אח"כ אני זוכרת במדיוק, שמעתי אותם מתקשרים לאורית
ולוקחים ממנה את הטלפון של אמא ואבא, הם היו בברצלונה באותה
העת ואנחנו היינו בחופש מהלימודים. עכשיו הם כבר התקשרו לאמא,
עדיין שכבתי שם, שמעתי אותם מספרים לה שאני מתה. ואז הם התקשרו
לאבשלום השכן ושמעתי אותם מתפללים עלי.

"או ענבל סוף סוף התעוררת" אורית רכנה מעל מיטת בית החולים,
"איך את מרגישה?", עדיין הייתי מבולבלת, "אני חושבת שבסדר"
-"יופי מותק, אמא אמרה שכשהיא תחזור מברצלונה היא תהרוג
אותך..."